איפה הייתי ומה עשיתי

זה לקח לי חודש לעכל מה היה

ועכשיו סופסוף אני מתפנה לכתוב על זה

מאיפה להתחיל לתאר כזו חוויה?

אז אתחיל מהסוף-

גרסייאס גואטמלה!

לפני חודש טסתי לגואטמלה. זה היה במסגרת העבודה (הו! לא חשבתי שייצא לי להגיד את זה… "טסתי מהעבודה"…)

לחברה שאני עובדת בה יש עמותה שנקראת Hear The World והם מאמצים פרוייקטים בעולם ממקומות נחשלים במטרה לעזור ולקדם את תחום השמיעה. עיקר העניין הוא התאמת מכשירי שמיעה לילדים וסינוני שמיעה בבתי ספר.

וככה, בהתראה יחסית קצרה, קיבלתי הודעה שנבחרתי ואני נוסעת לגואטמלה במסגרת העמותה!

בצוות היו עוד 2 אודיולוגים- ארון מקנדה ופיליפ מגרמניה וגם לורה משוויץ מטעם העמותה.

ילד מגניב בן 12 בשם אייזיה הצטרף גם. הוא מרכיב מכשיר שמיעה באוזן אחת ומושתל עם שתל כוכלארי באוזן השנייה. המוכשר הזה כתב ספר על החוויות שלו עם המכשירים, אייר אותו (!) ומכר אותו באמאזון. את הרווחים הוא תרם לעמותה למען מכשירי שמיעה לילדים שזקוקים להם בגואטמלה והייתה לו משאלה- לראות ילד מקבל מכשיר שמיעה ושומע לראשונה. אז העמותה הזמינה אותו ואת אמא שלו הגאה מאוד להצטרף לביקור בגואטמלה.

עוד דמות בסיפורנו היא דר' פאטי קסטליאנוס שהיא האודיולוגית היחידה בכל גואטמלה! והיא מפעילה קליניקה להתאמת מכשירי שמיעה בגואטמלה סיטי שרוב הכנסותיה נתרמות למען שיקום שמיעה של ילדים מיעוטי יכולת. פאטי והצוות שלה הצטרפו אלינו ותמכו בכל הפעילות שלנו.

אז מה היה?

20 שעות טיסה ובסופן נחיתה והיכרות עם הצוות

יום מרגש בקליניקה- התאמתי מכשירים ל-3 בנות מתוקות (איך ידעו לסדר לי 3 בנות?? חגגתי עם נצנצים ורודים וסגולים) שקיבלו מכשירים לראשונה בחייהן

אמא מרוגשת שהבת שלה שומעת אותה, כנראה לראשונה בחייה (היה קשה שלא לבכות, אבל החזקתי מעמד והתחפשתי למקצוענית קרת רוח)

וגמגום בספרדית, לראשונה אחרי 15 שנים שזנחתי את השפה הזו- מיאמור, לו סיינטו!

הימים הבאים היו גדושים בחוויות-

נוסעים לבתי ספר קרובים או רחוקים, מתמקמים, מתחילים לבדוק אוזניים קטנטנות, לפעמים יש אוצרות (OMG – לא לבעלי לב חלש וקיבה רגישה), עושים בדיקות סינון שמיעה וגם מוצאים כמה חמודים שלא שומעים טוב. ממשיכים בבדיקות ואם מגלים קושי אמיתי- כבר מתקדמים לעבר התאמת מכשירי שמיעה.

היו ילדים שאמרו מראש- כן, האוזן הזו לא עובדת, אף פעם לא שמעה! היו אמהות ששמעו על בואנו והביאו את כל המשפוחה לבדוק את השמיעה, היו מורים שביקשו בביישנות להיבדק גם

ובעיקר היו כל כך הרבה ילדים מתוקים מתוקים, מנומסים כל כך שביקשו אישור כדי לשבת ואמרו תודה כל כך יפה שהתרגשתי… (יש מצב שהתנפלתי על אחד או שניים בחיבוקים, היה קשה שלא ואני הייתי בחסך חיבוקים מקטנטנים, אל תשפוט, אל תשפוט)

ואחר כך, אם נשאר קצת זמן, יצאנו לגלות את גואטמלה. מסעדות מיוחדות, סיבובים בשוק המקומי והרבה הרבה צילומים עם הניקון היפה שלי (כי לא מצאתי מה לקנות…!)

וואו איזו חוויה!

אז, תודה גואטמלה –

מקווה שגם אני תרמתי לך קצת כמו שאת תרמת לי…!

צ'או, בסוס!