המשכורת הראשונה שלי

מה חסר להם בחיים- לילדים שלנו?

צעצועים עד בלי סוף, ספרים כיד המלך, אוכלים בחוץ, נוסעים לטיולים (כולל חו"ל בגיל המוקדם של 3 חודשים!)

פינוקים מכל עבר

אני אמנם מנסה לשמור עליהם מכל ה"טוב" הזה, שילמדו מהי עבודה קשה ויעריכו, אבל בואו, זה העולם שלנו היום.

ואם אני לא אפנק, לא חסרות סבתות, דודות, חגים וימי הולדת שיפנקו אותם במקום.

למרות כל ההקדמה הזו, ינאי החליט שהוא רוצה להקים דוכן ולמכור משהו.

זה לא היה בשביל הכסף, בטח לא בעיקר.

הוא רצה להוכיח משהו, כנראה לעצמו- שהוא יכול.

הוא רצה לעשות משהו שונה, הרפתקני, מיוחד ולהצליח בעצמו.

אז לפני כמה שבועות הוא הודיע לי שהוא רוצה להקים דוכן ולמכור משהו.

אין בעיה- עניתי, קח מחברת ותתחיל לתכנן.

להפתעתי, הוא אכן לקח מחברת והתחיל לכתוב- מה הוא ימכור, בכמה, מה הוא צריך להכין וכו'

מסודר ומאורגן- בכל זאת, הבן שלי…

בתימחור קצת עזרתי, היה צריך להוריד אותו לקרקע בעניין המחירים.

בכל זאת, מדובר בדוכן בגן הפלסטיק, לא בחנות גורמה מפונפנת…

וכך, הוחלט על הכל- הדוכן ימכור לימונדה ועוגיות חמאה.

ערב קודם הכנו עוגיות. אני על הבצק וינאי עם קריצת הצורות. הוא החליט ללכת על חותכני סנאי ושבלול והאמת- בצדק.

הם היו הצלחה מסחררת

ינאי דאג להכין ארגז עם כל הנדרש, הכין שלטים צבעוניים ומזמינים עם תמחור הסחורה ודאג להכל עד הפרט האחרון- מפיות לקונים כמה עוגיות (היה מבצע לוהט- עוגיה אחת בשני שקלים ושלוש עוגיות בחמישה שקלים!)

וכך, ביום שישי לאחר סיום הלימודים הגענו לאסוף אותו מבית הספר.

כל המצרכים לדוכן (לפי בקשתו ורשימותיו) היו באוטו.

הוא היה נרגש על גבול העצבני (איזה שיקוף של אמא שלו בשעת לחץ…) ובריצה התחיל לסדר את הדברים.

כשהדוכן היה מוכן ומסודר הוא נרגע לרגע ומיד נלחץ שוב- אמא, מה יקרה אם לא יבואו ילדים לקנות?

בניגוד לבדרך כלל- אורי היה פסימי ואני אופטימית.

ידעתי שיהיה בסדר והרגעתי את ינאי. אורי לעומת זאת חשש שלא יהיו קונים וניסה להכין אותו לגרוע מכל- לא נורא אם לא יקנו, העיקר שניסית…

ראשונות להגיע היו כמובן החברות שלי שגייסתי מבעוד מועד על ילדיהן וחבריהם.

הן נעמדו בתור וקנו.

ינאי היה מאושר.

אבל הגל נרגע, הדוכן התרוקן ושוב צפו הדאגות – אמא, לא יבואו עוד ילדים?

אחרי כמה דקות הגיעו ילדים נוספים סקרנים- חלקם ביקשו עוגיות ולימונדה וינאי עמד בפרץ והסביר- זה למכירה, תצטרכו להביא כסף.

ואכן, רובם חזרו עם כמה שקלים שקוששו מהוריהם.

ושוב הדוכן התרוקן, ושוב התמלא

ילדים קטנטנים, הורים סקרנים, חברים וזרים- כולם התעניינו, חייכו, הביעו התפעלות מינאי וקנו בכמה שקלים משהו טעים וחיוך מאושר של ילד.

בסוף, היו אלו הילדים הגדולים שהשתלטו על שארית העוגיות וחיסלו אותן.

וכך, אחרי שעה וחצי הכל נמכר!

הלימונדה הייתה הצלחה מסחררת ביום חם שכזה ונגמרה ראשונה,

העוגיות היו טעימות וילדים רבים חזרו לקנות עוד ועוד לנשנוש,

וינאי היה בעננים

אמא! הצלחתי! הכל נמכר! ותראי כמה כסף יש לי!

ואכן, בקופת איקאה הקטנה שלו היו 130 שקלים והוא היה כל כך גאה בעצמו

קיפלנו את הדוכן וחזרנו הביתה כשינאי לא מצליח להירגע מההישג הצנוע אבל כל כך משמעותי עבורו.

עוד באותו רגע הוא החליט שבכסף הזה הוא רוצה לפנק את המשפחה שלו ולקחת אותנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שבת על חשבונו- נדיב שכזה!

בערב, במסעדה, הוא הזמין מנה (פסטה ברוטב עגבניות, אלא מה) וגם קינוח וביקש חשבון בעצמו וגם הסביר למלצר (שהייתה לו סבלנות לשמוע!) שהוא בעצמו משלם את החשבון עם הכסף שהרוויח לגמרי לבד.

ו

כמה שמח הוא היה להניח את כל השטרות והמטבעות על השולחן ולהרגיש זה שמשלם חשבון פעם ראשונה

מה המסקנה?

כן, יש לילדנו הכל מבחינה חומרית אבל תחושת ההישג, ההעצמה הזו, להצליח לבד- זה פרייסלס…

צ'או בינתיים!

מורן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s