הו פריז

כמה חלמתי עלייך

אייפל, רומנטיקה, קרואסונים

כן כן, הכל נכון

אבל אני חלמתי בעיקר על

שינה רצופה בלילות

יקיצה טבעית בבקרים

התעוררות איטית משנת לילה מתוקה

ארוחת בוקר שקטה ורגועה

אז נכון, יכולתי לעשות את כל זה גם בהולידיי אין אשקלון

אבל אז על מה הייתי כותבת בבלוג? ואיזה תמונות הייתי מפרסמת באינסטוש??

לאאא, זה היה חייב לקרות בסטייל

ולפריז יש סטייל, בכמויות!

אז החלטנו, אורי ואני, ז'תומרת החלטתי אני, די לבדי, שלכבוד יום ההולדת שלי אחדש ימי כקדם ואחגוג באירופה הקפואה (אלזה שכמותי, ילדת שלג נובמברית).

הזמנתי כרטיסים הרבה מראש, בחרנו מלון שווה (טוב נו, אורי בחר), שריינו סבתות מכל העדות וקדימה- אל עיר האורות והבאגטים!

עשינו כמה דברים חכמים  (וגם כאלה שלא…) ועל זה רציתי לדבר איתכם! אז לענייננו:

חברות שואלות אותי: מורן, איך את עושה את זה?? ואני עונה להן- מראש, הרבה מראש! (סתם, לא באמת שואלות אותי…) נכון, ספונטני זה כיף אבל בשלב זה בחיים זה פשוט לא קורה.

אז אנחנו מזמינים כרטיסי טיסה הרבה מראש. זה כיף כי יש למה לצפות, זה זול יותר ואפשר לשריין סבתות על בסיס מקום פנוי. אף אחת לא תוכל להגיד שיש לה תוכניות חצי שנה מראש ואז ברגע שהטיסה מתקרבת סיכויי ההברזה נמוכים במיוחד. נסו תיהנו…

עוד חוכמה- הזמינו מלון מפנק ובאווירה מקומית. נכון, זה בעיקר למקלחת ושינה ולא כזה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל! לשהות במקום שמעביר לך את האווירה המקומית, שכיף ונעים לך לישון בו (כבר אמרנו ששינה הייתה אחת ממטרות הטיול, לא?) והמיקום שלו מעולה- ככה מתחילים כל יום טיול ברגל ימין.

להיט נוסף- חישבו על ערך מוסף, ההיי לייט של הטיול. משהו שייחד את הטיול הזה על פני סתם טיול.

אצלנו זה היה הסיור הקולינרי של שרון היינריך.  שרון היא קונדיטורית ישראלית שחייה בפריז עם חיים מרתקים ותשוקה אינסופית לקולינריה ולאנשים. אחותי עשתה אצלה סיור וחזרה מרחפת על ענני בריוש. אז נרשמנו לסיור והופ- היה לנו עוד משהו לחלום עליו לקראת הטיול.

הסיור אכן היה כל מה שחלמנו עליו ועוד

לא אעשה לכם ספויילר ואפרט יותר מדי (תלכו! תרוצו!) אבל בוא נגיד שיצאנו גם חכמים וגם מלאים בהשראה (וגם מפוצצים…)

אמנם אני הייתי בפריז לפני אי אילו שנים אבל אורי לא היה ויחד, זה הרגיש כמו לראות אותה בפעם הראשונה

כמובן שהייתה קצת קלאסיקה

אייפל

לובר

סיין

אבל לא רצינו לרוץ ממקום למקום יותר מדי

אז נסענו במטרו

והיה קר, קר, קר

אז נאלצנו לאכול בשביל התחמם

אל תאשימו אותי! הייתי חייבת לאכול עוד מקרון בשביל לשרוד! יש לי שלושה ילדים!

אז אולי הסוד הוא במינונים

קצת מכל דבר

אם אני רוצה אמנות בלובר

אז להקציב לזה בוקר

רגוע, בכיף

אבל לדעת שלא נוכל להיות שם שעות, כי הרגל של אורי כבר קופצת והוא צריך החוצה

(אגב, התחשבתי בו גם בתחום השופינג ולא קניתי כלו-ם! לעצמי… לילדים ברור שכן!)

ואם אורי רוצה להסתכל מקצה האייפל על הנוף

למרות שקפוא ברמות של שלג

אז אני מפרגנת (עד שהאצבעות עומדות לנשור, שם כבר אמרתי סטופ)

מזל שבענייני מזון שנינו תמימי דעים וגם דביבונים חובבי פחמימות

וככה, הסיור של השרון באמת היה אחד הדברים הטובים ביותר בטיול הזה

לאכול לא נמאס אף פעם

ולדבר על אוכל זו הנאה בפני עצמה

שיכולה להימשך עוד ועוד…

ואכן הסיור ארך ארבע שעות שעברו כמו חמש דקות

אז על הסיור הקולינרי אני ממליצה מכל הלב!

אבל לא הכל היה מושלם, נפלנו גם עם המלצה אחת.

זאת דוגמה טובה לאיך חוויה של אדם אחד (או שניים- אחותי ובן זוגה!) שהייתה נהדרת, אצלנו הפכה לסיפור בלהות

מדובר במסעדה שהיא משהו בין מלכודת תיירים לבין הצלחה מסחררת.

הגענו אליה ומרחוק כבר ראינו את התור שהלך והתארך והתארך… מה לא נעמוד? 

אז עמדנו

שעה וחצי

בקור המקפיא של לילה פריזאי

רעבים ועייפים

ומצפים… או או כמה ציפינו

ומה מקבל מי שמצפה?

סטייק

הכי פושטי

עם צ'יפס

הכי סתמי

ומחיר- משהו ז'ונגלר!

מזל שיש לנו הומור בריא ולאורך כל החוויה הזו הרגשנו שאנחנו הולכים לעבור משהו שיהפוך למור"ק

סיפור שיעבור מדור לדור-

איך חיכינו וחיכינו, קפאנו והמתנו ובסוף אכלנו ת'לב

אז לא, אל תלכו לאכול ב-ל'אנטריקוט 

אז פריז, תודה

השארת לנו טעם של עוד

ולגמרי נחזור שוב בקרוב

וסליחה על הפוסט הגדוש בתמונות, ניסיתי לבחור בפינצטה, אבל היה ממש קשה

וממש תיכף כותבת עוד פוסט על האהבה החדשה שלי והמתנה השנייה ליומולדת- משהו שישדרג אותי ואת הבלוג הזה לגבהים חדשים! מנחשים מה?

צ'או, מורן

 

לפני כשבע שנים הפכתי לאמא.

ליצור הזה, הנפלא. שהפך לילד כל כך מיוחד. הוא כמו קופסת פלאים. נוצצת מבחוץ, אתה חושב- וואו, איזו קופסא יפה! אבל אז פותחים ורואים הפתעה יותר יפה בפנים, ממשיכים ופותחים, ומגלים הפתעה עוד יותר יפה בפנים וככה הלאה.

והוא אח כזה טוב, אחיו הצעירים מעריצים אותו והוא נדיב אליהם (לרוב…).

אז רצינו לחגוג לו ככה שהוא באמת יהנה. אתם יודעים, כשהם פיצים אנחנו חוגגים להם בעיקר בשביל לציין לעצמנו שהם גדלו. ואז הם קצת גדלים ואנחנו חוגגים להם כמו שאנחנו חושבים שצריך וכדאי ועכשיו רציתי ממש להתחבר לראש שלו ולחגוג לו כמו שהוא רוצה, כמו שהוא היה בוחר לחגוג- רק בהפתעה!

אז זה התחיל במסורת שכבר התקבעה (אני אוהבת מסורות משפחתיות!). מכינים עוגה, בלונים ומתנות בלילה מראש ומשתדלים להתעורר קודם ולחגוג. אז כמובן שלא התעוררנו לפניו (אוף, הוא מתעורר ממש מוקדם!) אבל כששמענו אותו מתפעל ממה שהכנו ערב קודם, קפצנו מהמיטה וקמנו לחגוג ביחד.

(כאן אני חייבת להכניס סיפור לא פשוט, זהירות- טריגר טרגדיה בעוגה. ניסיתי להכין לאסטרונאוט החובב שלי עוגת חלל כמו של שירה. זה היה נראה לי כמו עבודה קצת ארוכה אבל לא קשה או מסובכת מדי. הצלחתי להכין כדורים צבעוניים יפים, הצלחתי להכין בלילת שוקולד טעימה. הכל דפק כמו שעון. רק שאצלי אין דבר כזה שהכל עובר חלק. תמידדדדד בזמן אמת משהו מתפקשש. ואכן, לא איכזבתי. משום מה לא חישבתי נכון שעם בלילה של עוגה בינונית  ועוד מסה של כדורים *לא* כדאי להשתמש בתבנית הקטנה יותר. וכך, הבלילה גלשה לה, העוגה לא נאפתה מספיק באמצע, קרסה לתוך עצמה ובמקום חלל יצא לי חור שחור. מילא היה יוצא טעים, רק שילד יום ההולדת המנומס שלי אמר- אמא, לא בא לי, אבל אני לא רוצה להעליב אותך… כמובן שבאותו הרגע היא נארזה ונשלחה לעבודה של אורי. במשרד אוכלים הכל. וזהו. הבטחתי חגיגית לעצמי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני לא נכנסת יותר להרפתקאות האלה. מעכשיו, רק עוגות פשוטות בשבילי. מקסימום, מתפרעת קצת בקישוט- כמו שתראו תיכף. זאת אומרת- עד שאני אלמד ממש טוב איך להכין דברים כאלה. זאת אומרת- עד שהילדים יבקשו. זאת אומרת- עד היומולדת הבא… אני פשוט לא לומדת מטעויות!! ואגב- לא, לא טרחתי לצלם את הפיאסקו. אני משתדלת להדחיק כישלונות צורבים, לא לתעד אותם!)

אז באותו בוקר התפרענו כמיטב המסורת בשוקו עם מרשמלונים, בלוני הליום, עוגה ועוד קצת ממתקים. היו גם מתנות מכו-לם. וטקס פתיחת מתנות.

החגיגה המשיכה שביום שישי ילד היומולדת היה צריך להביא לכיתה עוגת יומולדת. הפעם לא הגזמתי והלכתי על עוגה צנועה

טוב, אולי קצת נסחפתי בקישוט… אפילו המורה אמרה שהבאנו עוגת חתונה! אבל מ'כפת לי. הצ'וצ'ו שמח והילדים בכיתה חיסלו אותה! אחד מהם אפילו אמר לו- "אמא שלך ממש שפית!"- יסססססס! הנה לך עוגת חלל מרגיזה!

ביום שבת כבר הגיע הזמן להפתעה הגדולה. התעוררנו וזללנו פנקייקים לפי בקשת ילד היומולדת. אחרי התארגנות זריזה ונסיעה שכללה רמזים שונים לאן נוסעים (עם הצלחה חלקית בניחושים) הגענו לפלייבוקס. האסטרונאוט שלי עמד להתעופף.

אם זה נראה שהוא קצת בלחץ, אז אכן, הוא נכנס ללחץ. ואפילו התחרט לרגעים. אבל צוות המדריכים המיומן והכל כך נחמד שיש שם הצליחו לשכנע אותו. והוא היה המאושר באדם.

אז לובשים סרבל וקסדה (הוא פונק בקסדת מדריכים!)

והנה הוא עף!! וואו, איזה חוויה מדהימה. יש לי תחושה שהתרגשתי יותר מהם

בסוף גם מקבלים תעודה!

 

והמתוקי הזה שהסתכל על אחיו בהערצה והשתאות!… הם ממש פלא בעיניו, ההצגה הכי טובה בעיר! הוא יכול להתבונן בהם שעות.

אח"כ המשכנו לקצת קפיצות בטרנד טרמפולינות הנוכחי

סורי על התמונות המטושטשות… אני באמת צריכה כבר להתקדם למצלמה יותר מצ'וכללת

וככה נגמר לו היום הארוך, מעייף ומרגש הזה. תמו חגיגות יום ההולדת. מי הבא בתור?…