הלוואי והיינו מהמשפחות האלה שיש להן מסורות ארוכות שנים ומפנקות:

בקיץ אנחנו נופשים במלדיביים

בסתיו אנחנו חייבים קצת ניו יורק לנשמה

ובחורף?? אין חורף בלי איזה חופשת סקי ספורטיבית ומפנקת באנדורה

אבל

אנחנו לא

אולי כשנהיה גדולים

אבל איכשהו, גם ככה נוצרה מן מסורת

של חופשת קיץ וחופשת חורף משפחתיות

זה לא יוצא תמיד

וכמובן מתחשב בתקציב שנע בין מוגבל למאוד מוגבל

אבל זה תמיד משאיר חוויות משפחתיות מיוחדות כל כך, ומה יותר חשוב מליצור חוויות טובות לילדים שלנו?

אנחנו אוהבים לנסוע בסביבות האביב לחופשה בדרום. המדבר אהוב עליי במיוחד. יש משהו כל כך שליו בנוף הקדמוני הזה שכמעט לא משתנה…

לחגוג את חג פסח במדבר זה פשוט משתלב מכל הבחינות- במזג האויר המושלם שמאפשר טיול רגלי וטבילה במעיינות קרירים, בשקט המרגיע שנותן הפוגה מהיומיום הרועש שלנו וכמובן- מה יותר טוב מפגישה עם גמל במדבר כשקוראים על בני ישראל שיצאו ממצרים? (דיינו!)

בחורף אנחנו אוהבים להצפין, לראות את הירוק במלוא תפארתו

להרגיש באירופה עם הערפל הכבד והכבישים המתפתלים של הגולן

להתכרבל יחד מול נופים מושלגים (טוב, קצת נסחפתי…)

זה לרוב חופשה מרוכזת של לילה או שניים, במקומות לא מפוארים שקרובים לטבע ומכבדים אותו ונותנים לנו ליצור זכרונות משפחתיים נעימים, מרגשים, מפתיעים ותמיד מאוד מצחיקים

אז ארזנו את עצמנו ונסענו לחופשה שהוזמנה כבר מראש בצפון

היעד- מושב שאר ישוב לצורכי לינה

טיולים מסביב ברמת אינטנסיביות בינונית עד נמוכה

משך בזמן- שלושה ימים בסופשבוע

המטרה- מפגש בלתי אמצעי עם שלג Aka הר החרמון מבלי לעמוד בפקק 4 שעות בכניסה להר (ספוילר- לא הצלחנו להימנע מהפקק)

וכך יצאנו לדרך

הילדים הגדולים היו מאושרים מהעובדה שהם מפסידים יומיים של לימודים

אורי שמח תמיד לראות את נופי הצפון

גוני שמח להיות עם המשפחה

ואני מתפללת חזק חזק שארזתי את כל מה שצריך

התחנה הראשונה- יוקנעם סיטי. קפה מארומה לנו ושוקו חם בתרמוס לילדים עם טיול רגלי קצרצר ביער יוקנעם כולל מפגש מרגש עם סבא יעקב שהצטרף בספונטניות

ממשיכים לתחנה השנייה-

מקום הלינה- מושב שאר יישוב. כאמור, לא מפואר אבל בהחלט עונה על הצרכים ו- היי! יש גם גן שעשועים מעבר לכביש!

(עברנו קודם בבית הלל כי התבלבלנו, אז על הדרך הכנסנו גם ביקור ברפת המקומית)

קיבלתי המלצה מקומית לנסות את הפיצה בקיבוץ דפנה

כמה דקות נסיעה קצרצרות והגענו



מקום מדליק וטעים עם שפע דשא להשתוללויות. עצרנו בכולבו (מכולת, צרכנייה?) להצטיידות בכמה מצרכים ופינוקים

בלילה ניסינו לצפות בכוכבים עם הטלסקופ שינאי קיבל מתנה מתנה מסבתא כרמלה אבל לא הצלחנו להבין איך מפעילים אותו (עזרה מישהו? יש אסטרונום בקהל?)

ל

למחרת בבוקר ארזנו מוקדם מוקדם את עצמנו על ציודנו הכבד ויצאנו לחרמון

וויז מסר- שעה וחצי

הכביש פתוח, נוסעים חלק

ממשיכים

ממשיכים

תיכף מגיעים

פה חשדתי

הגענו לכביש העולה לחרמון, אההההה

נסיעה של שעה(!)

ובסיומה- לבן מכל עבר

הילדים היו בעננים- לא אשקר- גם הגדולים

ישר ניגשנו למלאכה- עמידה בעוד תור לעלייה לרכבל

בכל ספסל יכולים לשבת 2 אנשים

אנחנו חמישה

זה לא מתחלק (ניסיתי, באמת שניסיתי בכל מיני דרכים לחלק את זה)

מה עושים??

ינאי הגיבור מתנדב לשבת לבד

אני שואלת אותו שוב ושוב, מוודאה טוב טוב שהוא בטוח, שהוא מבין. הוא בשלו- אמא, הכל בסדר, אני אשב לבד

לב האמא שלי דופק מהר מהר

כל הנסיעה – יערי ואני מלפניו, אורי וגוני מאחוריו- בודקים איתו, אתה בסדר, הכל טוב?

והוא, כזה גיבור, מרגיע אותנו ומחייך

עולים ומטפסים ועוד- עד שמגיעים למעלה

קפואים ורועדים נכנסנו להתחמם ובנס גם מצאנו מקום לשבת

אחרי שהתחממנו מספיק מתחיל הכיף- שכרנו מזחלת קטנה ובתורות הילדים גלשו

הם כל כך נהנו שלא יכולנו לעצור אותם

חוץ מגוני שרצה רק על הידיים

אז אורי חזר איתו פנימה ותוך דקה, הוא פשוט נרדם, מתוק כמו תינוק

אחרי שהפכתי לקרחון

התחלפתי עם אורי

עוד קצת שלג

עוד נסיעה ברכבל

ניסיון לתמונה משפחתית

וכמובן התמונה המסורתית עם שילגי

(סיפרתי לילדים שגם כשאני הייתי ילדה הצטלמתי איתו! הם לא התרשמו במיוחד…)

עייפים ומרוצים זללנו ארוחה טעימה במג'דל שמס וכך תם לו היום השני.

למחרת בבוקר, קצת פחות מוקדם, ארזנו ונסענו לאגמון החולה

כבר זמן מה שאנחנו מתכננים לצפות בציפורים שם וסופסוף הסתדר לנו, ובול בעונת העגורים

הצטרפנו לסיור בעגלת מסתור- מומלץ ביותר!

בכלל, לאחרונה אני חובבת סיורים מודרכים מאשר לטייל לבד, לומדים ככה כל כך הרבה יותר!

ראינו המון עגורים

גם ברווזים, קורמורנים ואפילו נוטריה חמודה שבאה לבקר

השקפנו במשקפות, צילמנו מליון תמונות

קינחנו בקפה ומשהו מתוק מהמרקט החמוד (ממש! מזכיר את שרונה בתל אביב) באגמון

קפיצה קטנה לביקור אצל סבתא כרמלה ושאר המשפחה בדרך דרומה

וחזרנו הביתה Home sweet home

עייפים אך מרוצים (עם כביסה שלקח לי שבוע להתגבר עליה).

אז אולי גם לנו יש מסורת בהתהוות –

"בחורף? אנחנו לא מוותרים על חופשה משפחתית בצפון! אי אפשר להעביר את העונה בלי קצת שלג ועגורים…"

חחח…

צ'או עד החופשה הבאה!

הו פריז

כמה חלמתי עלייך

אייפל, רומנטיקה, קרואסונים

כן כן, הכל נכון

אבל אני חלמתי בעיקר על

שינה רצופה בלילות

יקיצה טבעית בבקרים

התעוררות איטית משנת לילה מתוקה

ארוחת בוקר שקטה ורגועה

אז נכון, יכולתי לעשות את כל זה גם בהולידיי אין אשקלון

אבל אז על מה הייתי כותבת בבלוג? ואיזה תמונות הייתי מפרסמת באינסטוש??

לאאא, זה היה חייב לקרות בסטייל

ולפריז יש סטייל, בכמויות!

אז החלטנו, אורי ואני, ז'תומרת החלטתי אני, די לבדי, שלכבוד יום ההולדת שלי אחדש ימי כקדם ואחגוג באירופה הקפואה (אלזה שכמותי, ילדת שלג נובמברית).

הזמנתי כרטיסים הרבה מראש, בחרנו מלון שווה (טוב נו, אורי בחר), שריינו סבתות מכל העדות וקדימה- אל עיר האורות והבאגטים!

עשינו כמה דברים חכמים  (וגם כאלה שלא…) ועל זה רציתי לדבר איתכם! אז לענייננו:

חברות שואלות אותי: מורן, איך את עושה את זה?? ואני עונה להן- מראש, הרבה מראש! (סתם, לא באמת שואלות אותי…) נכון, ספונטני זה כיף אבל בשלב זה בחיים זה פשוט לא קורה.

אז אנחנו מזמינים כרטיסי טיסה הרבה מראש. זה כיף כי יש למה לצפות, זה זול יותר ואפשר לשריין סבתות על בסיס מקום פנוי. אף אחת לא תוכל להגיד שיש לה תוכניות חצי שנה מראש ואז ברגע שהטיסה מתקרבת סיכויי ההברזה נמוכים במיוחד. נסו תיהנו…

עוד חוכמה- הזמינו מלון מפנק ובאווירה מקומית. נכון, זה בעיקר למקלחת ושינה ולא כזה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל! לשהות במקום שמעביר לך את האווירה המקומית, שכיף ונעים לך לישון בו (כבר אמרנו ששינה הייתה אחת ממטרות הטיול, לא?) והמיקום שלו מעולה- ככה מתחילים כל יום טיול ברגל ימין.

להיט נוסף- חישבו על ערך מוסף, ההיי לייט של הטיול. משהו שייחד את הטיול הזה על פני סתם טיול.

אצלנו זה היה הסיור הקולינרי של שרון היינריך.  שרון היא קונדיטורית ישראלית שחייה בפריז עם חיים מרתקים ותשוקה אינסופית לקולינריה ולאנשים. אחותי עשתה אצלה סיור וחזרה מרחפת על ענני בריוש. אז נרשמנו לסיור והופ- היה לנו עוד משהו לחלום עליו לקראת הטיול.

הסיור אכן היה כל מה שחלמנו עליו ועוד

לא אעשה לכם ספויילר ואפרט יותר מדי (תלכו! תרוצו!) אבל בוא נגיד שיצאנו גם חכמים וגם מלאים בהשראה (וגם מפוצצים…)

אמנם אני הייתי בפריז לפני אי אילו שנים אבל אורי לא היה ויחד, זה הרגיש כמו לראות אותה בפעם הראשונה

כמובן שהייתה קצת קלאסיקה

אייפל

לובר

סיין

אבל לא רצינו לרוץ ממקום למקום יותר מדי

אז נסענו במטרו

והיה קר, קר, קר

אז נאלצנו לאכול בשביל התחמם

אל תאשימו אותי! הייתי חייבת לאכול עוד מקרון בשביל לשרוד! יש לי שלושה ילדים!

אז אולי הסוד הוא במינונים

קצת מכל דבר

אם אני רוצה אמנות בלובר

אז להקציב לזה בוקר

רגוע, בכיף

אבל לדעת שלא נוכל להיות שם שעות, כי הרגל של אורי כבר קופצת והוא צריך החוצה

(אגב, התחשבתי בו גם בתחום השופינג ולא קניתי כלו-ם! לעצמי… לילדים ברור שכן!)

ואם אורי רוצה להסתכל מקצה האייפל על הנוף

למרות שקפוא ברמות של שלג

אז אני מפרגנת (עד שהאצבעות עומדות לנשור, שם כבר אמרתי סטופ)

מזל שבענייני מזון שנינו תמימי דעים וגם דביבונים חובבי פחמימות

וככה, הסיור של השרון באמת היה אחד הדברים הטובים ביותר בטיול הזה

לאכול לא נמאס אף פעם

ולדבר על אוכל זו הנאה בפני עצמה

שיכולה להימשך עוד ועוד…

ואכן הסיור ארך ארבע שעות שעברו כמו חמש דקות

אז על הסיור הקולינרי אני ממליצה מכל הלב!

אבל לא הכל היה מושלם, נפלנו גם עם המלצה אחת.

זאת דוגמה טובה לאיך חוויה של אדם אחד (או שניים- אחותי ובן זוגה!) שהייתה נהדרת, אצלנו הפכה לסיפור בלהות

מדובר במסעדה שהיא משהו בין מלכודת תיירים לבין הצלחה מסחררת.

הגענו אליה ומרחוק כבר ראינו את התור שהלך והתארך והתארך… מה לא נעמוד? 

אז עמדנו

שעה וחצי

בקור המקפיא של לילה פריזאי

רעבים ועייפים

ומצפים… או או כמה ציפינו

ומה מקבל מי שמצפה?

סטייק

הכי פושטי

עם צ'יפס

הכי סתמי

ומחיר- משהו ז'ונגלר!

מזל שיש לנו הומור בריא ולאורך כל החוויה הזו הרגשנו שאנחנו הולכים לעבור משהו שיהפוך למור"ק

סיפור שיעבור מדור לדור-

איך חיכינו וחיכינו, קפאנו והמתנו ובסוף אכלנו ת'לב

אז לא, אל תלכו לאכול ב-ל'אנטריקוט 

אז פריז, תודה

השארת לנו טעם של עוד

ולגמרי נחזור שוב בקרוב

וסליחה על הפוסט הגדוש בתמונות, ניסיתי לבחור בפינצטה, אבל היה ממש קשה

וממש תיכף כותבת עוד פוסט על האהבה החדשה שלי והמתנה השנייה ליומולדת- משהו שישדרג אותי ואת הבלוג הזה לגבהים חדשים! מנחשים מה?

צ'או, מורן

 

זה יהיה פוסט קצת שונה

לא עוד חוויה

פעילות

אירוע

אלא משהו מעצמי, שלי, פרטי שיוצא החוצה

זה לא סוד למעשה, זה גלוי למי שמכיר אותי. ואולי זה גם לא כזה חידוש. במקור תכננתי לכתוב את הפוסט הזה לקראת פסח… אבל , החיים, יו נואו…

אז אחרי כל הבילט אפ שעשיתי- מה זה?…

אז אני יוצאת מהארון הוירטואלי- אני מורן ואני מינימליסטית

כן כן, אוהבת דברים כשהם *מעט*

מעט בגדים

מעט חפצים

מעט רהיטים

מעט דברים לקחת לארוז

מעט דברים לקנות

מעט תוכניות לתכנן

ועוד הרבה *מעטים*

הרעיון מתגבש בי ותופס צורה כבר שנים. כמובן שזה גם טרנדי ותופעה שהולכת ומתפשטת אבל אני חייבת להודות שזה תמיד היה בתוכי. מיעוט חפצים, הסתפקות במועט, להצליח להסתדר עם מינימום- זה תמיד גרם לי אושר…

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, רואה מסביבי מבוגרים אורזים כמויות של דברים לכל מקום- החל מפיקניק יומי וכלה בחופשה שבועית. ומבטיחה לעצמי- אני לא אסחב כל כך הרבה- אני אארוז לי תיק קטן וקליל. רואה אנשים קונים כמויות וסוחבים שקים כבדים (היוש אמא!) ואומרת לעצמי- אני לא אעמיס כל כך הרבה- אקנה רק מה שצריך.

וכשגדלתי ונסעתי לטיול של אחרי צבא- כמה אושר היה בתיק גב שלי. שהיה מינימליסטי כי אין ברירה. וכמה כיף זה שכל הדברים שלך- כל הציוד שלך- הבית הייתי קוראת לזה- נמצא על הגב שלך וזהו. אתה חופשי.

וכשגדלתי עוד יותר וחברה ביקשה ממני לעזור לה לסדר את הבית שלה והתחלנו לחשוב- את השידה הזו צריך? את הארון הזה רוצים פה? וככה לאט לאט העפנו טונות של ציוד מהבית ופתאום היה מרווח ונעים ולה היה כל כך כיף- אושר טהור בהתגלמותו.

אז רציתי לשתף בדרך שלי שהיא כמובן בתהליך והולכת ומתגבשת לאיטה…

זה נוגע בכל תחומי החיים ואני אנסה לעשות קצת סדר ולהפנות למקורות שנותנים לי השראה או ידע חדש.

אז יש את האישה והתופעה- ביאה ג'ונסון שממנפת את טרנד ה-זירו וויסט הום (בית ללא אשפה/בזבוז?) למקסימום. היא ומשפחתה מצליחים להכניס אשפה ביתית של שנה (!) לצנצנת קטנה איתה ביאה מסתובבת בעולם ומרצה על הנושא.

אני אוהבת את המוטו שלה שמתמקד בחמישה R לפי הסדר:

Refuse- לסרב! לקבל, לקחת דברים שלא זקוקים להם. תתפלאו כמה כאלו יש…

Reduce- להפחית! לקנות ולהשתמש רק במה וכמה שצריך

Reuse- להשתמש שוב! בכל דבר, תתפלאו כמה דברים אפשר לתקן ולהשמיש במקום לזרוק ולקנות חדש…

Recycle- למחזר! כן, רק עכשיו, אחרי כל הנ"ל מגיע המיחזור כי הוא לא בחירה מועדפת אלא רק אם אין ברירה

Rot- קומפוסט! אפילו בעציץ הביתי אפשר להניח קליפת בננה

מה שחשוב הוא הסדר וההבנה שזה שקנינו מלא מלא ובסוף העברנו הלאה או שמנו במיחזור לא פוטר אותנו. צריך להתחיל מההתחלה ולא לצרוך כל כך הרבה. כן, צנצנת אשפה למשפחה בשנה זה קיצוני, אבל אני מאוד מתחברת לדרך

ההשראה השנייה שלי היא מעצבת קנדית חמודה בשם ניקול  מוונקובר שגרה בלופט מהמם עם בן הזוג שלה ונמצאת בתהליך מתמיד של מינמול החפצים שלה ובכלל התמקדות בדברים הפשוטים והטובים בחיים. אה, ויש לה טעם מעולה!

השראה נוספת היא המלבישה הלא היא שלי גרוס. כותבת, מעצבת, עורכת. אמנם הבלוג הוא על מוצרים חדשים לקנייה אבל מה שאני אוהבת שם הוא הדיוק. אפשר להסתכל על דברים חדשים גם *בלי* לקנות אותם, רק לקבל השראה. ואם כבר קונים ומתחדשים- לבחור את המדויק לי ביותר. מה שאני צריכה. מה שיפה לי וישרת אותי הרבה זמן בקיצור- איכות במקום כמות.

בלוג מעניין ובעצם דרך חיים הוא תנועת ההאטה. קשה להסביר בקצרה על הנושא הרחב הזה אבל בקצרה ובדגש על הנושא שלי- הוא מדבר על מינימליזם מחשבתי, התמקדות בדבר אחד בכל פעם (בדומה למיינדפולנס- קשיבות בעברית) ועל חיים של פשטות מרצון.

המרחק בין תקתקנות ומולטיטאסקינג- תכונות מעולות כביכול, שאני מצויינת בהם ובין היכולת להתמקד ולעשות כל פעם דבר אחד – הוא עצום ועל הפער הזה אני מנסה לגשר

ויש עוד השראות שעולות בדרך. בשורה התחתונה- זה מגיע מבפנים. כמה נעים זה כשהכל מסודר- לכל דבר יש מקום. בחדר, בבית, במשרד, בראש.

אז מתחילים צעד צעד וכל פעם משתלטים על חלקה נוספת. זהירות, זה ממכר!

אגב, כל התמונות משמורת תל דן. הן התחברו לי לרעיון כי גם הטבע מינימליסטי. לכל דבר תפקיד והוא מסודר ונותן השראה…

צ'או בינתיים!

 

 

 

 

אני ירושלמית.

מלידה, ובדם. זה כבר לא ישתנה גם אם היו שנים שניסיתי לברוח מזה וממנה. אמנם אני כבר שנים לא גרה בעיר אבל חוזרת אליה (ואל ההורים) די הרבה. היו פה הרבה פוסטים על מקומות שכדאי לבקר בירושלים. אחד מהם זה גן החיות התנ"כי. אמנם אני לא חובבת גדולה של חיות בכלובים אבל איכשהו שם זה יותר נבלע לי. החיות נראות מטופלות, אזורי המחיה נראים מותtnho ובגדול נראה שמפנקים אותם. ההורים שלי גרים ממש קרוב ואנחנו מרבים לבקר שם.

כבר זמן מה שיש שמועות על פתיחת אקווריום בגן החיות. ואכן, המקום נפתח. מביקור זריז באתר הבנתי שצריך להזמין מקומות מראש. הרבה מראש… וכל פעם שהסתכלתי- לא היו מקומות פנויים בזמנים שנוחים לנו. עד שקרה נס. בת דודתי האהובה הציעה לי שנלך יחד. היא כבר מצאה כרטיסים למרבה ההפתעה. מיהרתי להיכנס לאתר והופ!- קניתי את 4 הכרטיסים האחרונים! יש!!

וככה מצאנו את עצמנו נוסעים לשם בבוקר שמשי. המקום שייך לגן החיות אבל לא במרחק הליכה ממנו. נכנסים לחנייה וממשיכים ישר כמה דקות. תקשיבו, וואו.

מושקע, מעניין, לימודי וחוויתי. אצלנו הילדים (ואני!) התלהבו פלוס פלוס. גם הסיור הנלווה המודרך ע"י מדריכה מקסימה היה מעשיר ואיכותי.

הנה כמה תמונות-

התמונה האחרונה צולמה בחוץ. המקום בגדול סגור וחשוך- קחו בחשבון. זה מעצים את תחושת המסתורין… בחוץ יש מדשאה גדולה ונעימה ומורדות של דשא להוציא אנרגיה ולהתגלגל. יש גם בריכת דגי קוי כמיטב המסורת במקומות מסוג זה. ואת הפסל המהמם הזה של סוס ים- אחת החיות האהובות עליי. אז אפשר לעשות פיקניק קטן לפני או אחרי החוויה.

מומלץ!

צ'או לבינתיים…

לפני כשבע שנים הפכתי לאמא.

ליצור הזה, הנפלא. שהפך לילד כל כך מיוחד. הוא כמו קופסת פלאים. נוצצת מבחוץ, אתה חושב- וואו, איזו קופסא יפה! אבל אז פותחים ורואים הפתעה יותר יפה בפנים, ממשיכים ופותחים, ומגלים הפתעה עוד יותר יפה בפנים וככה הלאה.

והוא אח כזה טוב, אחיו הצעירים מעריצים אותו והוא נדיב אליהם (לרוב…).

אז רצינו לחגוג לו ככה שהוא באמת יהנה. אתם יודעים, כשהם פיצים אנחנו חוגגים להם בעיקר בשביל לציין לעצמנו שהם גדלו. ואז הם קצת גדלים ואנחנו חוגגים להם כמו שאנחנו חושבים שצריך וכדאי ועכשיו רציתי ממש להתחבר לראש שלו ולחגוג לו כמו שהוא רוצה, כמו שהוא היה בוחר לחגוג- רק בהפתעה!

אז זה התחיל במסורת שכבר התקבעה (אני אוהבת מסורות משפחתיות!). מכינים עוגה, בלונים ומתנות בלילה מראש ומשתדלים להתעורר קודם ולחגוג. אז כמובן שלא התעוררנו לפניו (אוף, הוא מתעורר ממש מוקדם!) אבל כששמענו אותו מתפעל ממה שהכנו ערב קודם, קפצנו מהמיטה וקמנו לחגוג ביחד.

(כאן אני חייבת להכניס סיפור לא פשוט, זהירות- טריגר טרגדיה בעוגה. ניסיתי להכין לאסטרונאוט החובב שלי עוגת חלל כמו של שירה. זה היה נראה לי כמו עבודה קצת ארוכה אבל לא קשה או מסובכת מדי. הצלחתי להכין כדורים צבעוניים יפים, הצלחתי להכין בלילת שוקולד טעימה. הכל דפק כמו שעון. רק שאצלי אין דבר כזה שהכל עובר חלק. תמידדדדד בזמן אמת משהו מתפקשש. ואכן, לא איכזבתי. משום מה לא חישבתי נכון שעם בלילה של עוגה בינונית  ועוד מסה של כדורים *לא* כדאי להשתמש בתבנית הקטנה יותר. וכך, הבלילה גלשה לה, העוגה לא נאפתה מספיק באמצע, קרסה לתוך עצמה ובמקום חלל יצא לי חור שחור. מילא היה יוצא טעים, רק שילד יום ההולדת המנומס שלי אמר- אמא, לא בא לי, אבל אני לא רוצה להעליב אותך… כמובן שבאותו הרגע היא נארזה ונשלחה לעבודה של אורי. במשרד אוכלים הכל. וזהו. הבטחתי חגיגית לעצמי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני לא נכנסת יותר להרפתקאות האלה. מעכשיו, רק עוגות פשוטות בשבילי. מקסימום, מתפרעת קצת בקישוט- כמו שתראו תיכף. זאת אומרת- עד שאני אלמד ממש טוב איך להכין דברים כאלה. זאת אומרת- עד שהילדים יבקשו. זאת אומרת- עד היומולדת הבא… אני פשוט לא לומדת מטעויות!! ואגב- לא, לא טרחתי לצלם את הפיאסקו. אני משתדלת להדחיק כישלונות צורבים, לא לתעד אותם!)

אז באותו בוקר התפרענו כמיטב המסורת בשוקו עם מרשמלונים, בלוני הליום, עוגה ועוד קצת ממתקים. היו גם מתנות מכו-לם. וטקס פתיחת מתנות.

החגיגה המשיכה שביום שישי ילד היומולדת היה צריך להביא לכיתה עוגת יומולדת. הפעם לא הגזמתי והלכתי על עוגה צנועה

טוב, אולי קצת נסחפתי בקישוט… אפילו המורה אמרה שהבאנו עוגת חתונה! אבל מ'כפת לי. הצ'וצ'ו שמח והילדים בכיתה חיסלו אותה! אחד מהם אפילו אמר לו- "אמא שלך ממש שפית!"- יסססססס! הנה לך עוגת חלל מרגיזה!

ביום שבת כבר הגיע הזמן להפתעה הגדולה. התעוררנו וזללנו פנקייקים לפי בקשת ילד היומולדת. אחרי התארגנות זריזה ונסיעה שכללה רמזים שונים לאן נוסעים (עם הצלחה חלקית בניחושים) הגענו לפלייבוקס. האסטרונאוט שלי עמד להתעופף.

אם זה נראה שהוא קצת בלחץ, אז אכן, הוא נכנס ללחץ. ואפילו התחרט לרגעים. אבל צוות המדריכים המיומן והכל כך נחמד שיש שם הצליחו לשכנע אותו. והוא היה המאושר באדם.

אז לובשים סרבל וקסדה (הוא פונק בקסדת מדריכים!)

והנה הוא עף!! וואו, איזה חוויה מדהימה. יש לי תחושה שהתרגשתי יותר מהם

בסוף גם מקבלים תעודה!

 

והמתוקי הזה שהסתכל על אחיו בהערצה והשתאות!… הם ממש פלא בעיניו, ההצגה הכי טובה בעיר! הוא יכול להתבונן בהם שעות.

אח"כ המשכנו לקצת קפיצות בטרנד טרמפולינות הנוכחי

סורי על התמונות המטושטשות… אני באמת צריכה כבר להתקדם למצלמה יותר מצ'וכללת

וככה נגמר לו היום הארוך, מעייף ומרגש הזה. תמו חגיגות יום ההולדת. מי הבא בתור?…

אחרי ההצלחה חסרת התקדים של הפוסט הזה על ספרי ילדים החלטתי לעשות את הבלתי ייעשה- לשחזר את ההצלחה עם ספרי מבוגרים.

מי שמכיר אותי יודע עד כמה הדבר בלתי אפשרי. אני מסוג האנשים שבכל תעודה שלהם בבי"ס היה כתוב- "מורן ממש תולעת ספרים"… ספרים זו אהבה אמיתית, חזקה, שיש לה תקופות של יותר ופחות אבל ספר חדש תמיד ירגש אותי, סיפור טוב תמיד יסעיר אותי וכבר קרה ולא פעם אחת שכל כך נשאבתי לספר שלא יכולתי להניח אותו מהיד וסיימתי אותו ביום אחד. כן כן, אני קוראת ממש מהר, אל תקנאו בי, זה מבאס… במיוחד כשנתקלים בספר מעולה ורוצים למשוך עוד קצת את ההנאה, אני ממש עושה לעצמי דיאטת קריאה ומקציבה לא יותר מפרק או שניים…

אז לבחור כמה ספרים בודדים ולהמליץ עליהם?? בלתי אפשרי בעליל! קראתי אלפי ספרים, מאות מתוכם אהבתי ועשרות אהבתי בטירוף. איך אפשר לבחור??

טוב, אז החלטתי שאבחר באופן כמעט אקראי- רק ממה שיש לי בבית, רק אחד מכל ז'אנר (החלוקה לז'אנרים כפי שתראו בהמשך היא שרירותית ופרי המצאתי…) ובמחשבה שיגיעו עוד פוסטים בנושא ואוכל להמליץ על עוד ספרים. אלמלא התנאי האחרון לא הייתי מצליחה. התחושה שאולי ספר אחד ייעלב לי לא הייתה נותנת לי מנוח. אני מייחסת לכל ספר חשיבות ומשמעות. המשפט שרץ אצלנו בבית הוא- "ספר הוא חבר" ואני ממש אוהבת את זה. גם ברמה הפיזית- נשמור עליהם ככל האפשר וגם ברמה המנטלית- נכבד את היוצר ואת היצירה.

אז מתחילים?

כמו בכל אמנות, גם בספרים יש דברים יותר קלילים ויש יותר כבדים. נוטים לייחס לספרים קלילים חוסר חשיבות סטייל פולפ פיקשן. לפעמים זה נכון אבל לא במקרה הבא. הספר "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט הוא ספר קראתי עשרות פעמים (באמת!). אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו כשאני רוצה להתחבר לאישה שבי, הקדמונית, האינטואיטיבית, האימהית. אמא אדמה כזו. הספר פתח לי צוהר לעולם המסתורי של הכוח הנשי. זה שבא מבפנים ומצליח בשקט להזיז את העולם.

מהקל אל הכבד.

הספר הבא הוא קלאסיקה אמיתית. "והיום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב הרוסי.

כשאני קוראת ספר טוב הוא משפיע עליי גופנית. בכי, צחוק ועוד תופעות זה משהו שקורה לי בשגרה בזמן קריאה. קרה לי גם כמה פעמים שממש חליתי אחרי ספר קשה ופעם אחת אפילו הקאתי! ולא בגלל תיאורים מזעזעים אלא עקב הזדהות עם דמות שמאוד סבלה…

הספר הבא הציף אצלי כל כך הרבה רגשות, באקסטרים. אם אני אספר לכם על מה העלילה אתם לא תבינו מה אני רוצה מכם (גמל? סיביר? רכבות? ג'ינג'יס חאן?) ואיך אפשר להתחבר לכזה סיפור. אבל כאן בדיוק טמון הקסם. בכתיבה. והיא כל כך טובה, היא משובחת. מאסטר פיס

 

אז היה קל, כבד ועכשיו נעבור למוזר. טוב, לא כל כך מוזר, בכל זאת. מדובר באחד הסופרים המוכרים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהקורא הממוצע הישראלי מכיר אותו. מדובר בסופר היפני הרוקי מורקמי. נתקלתי בו כבר די מזמן כשהמליצו לי על הספר שלו- "קורות הציפור המכאנית" (שגם הוא מצויין!). כשנתקלתי בצמד הספרים הזה שהוא למעשה שלושה כרכים הסתקרנתי. זה לא בדיוק ספרות בדיונית אבל כן משהו פנטסטי. משהו שבמחשבה רגילה יישמע מוזר אבל כשאתה קורא זה מרגיש נורמלי ואפילו הגיוני. ומרתק, וואו כמה מרתק. צילמתי את הספרים מהצד כדי שתראו כמה הם עבים. לא דגדג לי. זה היה כל כך מעניין וסוחף שזה נגמע תוך כמה ימים.

העלילה היא משהו בין רומן בלשי למותחן רומנטי. יש בו מהכל, וכיאה לסופר ממוצא יפני- הכל בדיוק מושלם, מינימליסטי (קצת מצחיק בהתחשב בעובי הספרים) ואלגנטי. יש סיפור מרכזי עם שתי דמויות מעולמות שונים ועוד עלילות משנה אינספור כשבסוף הכל מתחבר בתיאום מושלם. מרתק כבר אמרתי?

 

 

הספר הבא הוא לא בדיוק המלצה על ספר אלא יותר התאהבות בסופר. כשקראתי את הספר הראשון שלי של המינגויי ("למי צלצלו הפעמונים", דווקא לא מופיע בצילום) הרגשתי שאני נכנסת לראש של גבר. הוא היה רגיש, קצת מופנם, חכם מאוד ומתחשב. התאהבתי.  ואז קראתי עוד ספר ועוד אחד. זה הסיפור הקלאסי על התאהבות בגבר הנוגה, הקשוח אבל רגיש, שסוחב את כובד העולם על כתפיו ואת רק רוצה לחבק אותו ולנחם אותו. אבל זה גם יותר מזה. הספרים כתובים במן רזון של מילים שנותן לקורא את הקרדיט להבין מבין השורות. הוא מאמין שהקורא שלו חכם וזה מחמיא. אז אני ממליצה בחום על כל הספרים שלו אך שומרת אמונים בעיקר לראשון שלי – "למי צלצלו הפעמונים". נוגע ורגיש, בועט בבטן, בעיקר אחר.

 

אלזה מורנטה היא סופרת איטלקייה. אחד הספרים שהכי השפיעו עליי הוא שלה- "אלה תולדות". גם כשאני סתם נזכרת בספר הזה עולות לי דמעות, כן, זה עד כדי כך כואב. אז חשבתי שזה הארד קור מדי להמליץ עליו בפוסט המלצות נחמדוש. לזה תהיה דרושה הכנה נפשית. אז בינתיים רציתי להמליץ על ספר אחר שלה שהוא טוב לא פחות, גם מרגש אבל גם שמח ואפילו קצת מצחיק. "האי של ארתורו"  מספר על נער מקסים שאי אפשר שלא להתאהב בו. במקום בו אני נמצאת כיום אני יכולה להזדהות גם בתור נערה וגם בתור אמא. אין הרבה ספרים שכתובים כל כך טוב על התקופה הזו- הנערות- מבלי להיות ילדותיים או לחילופין מוסרניים. ארתורו פשוט כתוב בגובה עיניים וזה סוד הקסם שלו. הוא נכתב די מזמן אבל מרגיש כאילו נכתב אתמול. התבגרות מסובכת בכל תקופה, נכון?…

התחלתי במשהו יחסית קליל ואסיים במשהו ממש קליל- שלא תחשבו שכל מה שאני קוראת הוא ברומו של עולם! אז הספר הבא הוא של מאיר שלו- סופר רציני לכל הדעות. על ספרי הילדים שלו כבר המלצתי בפוסט ההוא אבל כמובן שיש לו המון ספרי מבוגרים רציניים איכותיים וטובים. על זה לא נדבר היום אלא על ספר חדש יחסית שהוא הוציא שמתמקד בגינה שלו. לא רומן שמתרחש בגינה, לא גינה שהיא תפאורה לסיפור כלשהו, לא. הסיפור הוא על הגינה, גננות, צמחים וחיות בגינה. וזה פשוט מעניין ומצחיק וחמוד ולא תרצו שהוא ייגמר. מומלץ לגננים ולאוהבי גינון אבל לא רק. אני למשל ביתו של יהודה בעל האצבעות הירוקות שמצליח לגדל כל דבר בכל מקום אך בעלת רקורד די עלוב שלא לומר מזעזע של רצח צמחים סדרתי. והספר נתן לי השראה. לקנות עוד צמחים! (שגם הם כבר גוועו אבל אני לא מתייאשת!). זה נקרא- "גינת בר" והוא מתנה מעולה לאוהבי הגידולים למיניהם.

זהו לבינתיים. מקווה שהצלחתי למצוא מגוון של ספרים ושכל אחד יוכל למצוא משהו שידבר אליו. אליי כל הספרים מדברים. ממש מדברים! בחנות או בספרייה- הם אומרים לי- קחי אותי! אני מעניין! אני אעשה לך גוד טיים! את לא תתחרטי! ואני רוצה לקחת אותם. את כולם ורק לשבת ולקרוא אבל הזמן לצערי כל כך מוגבל, שאני משתדלת לברור בקפידה. אז תמליצו בתגובות! מה אתם קראתם טוב לאחרונה?