אחרי ההצלחה חסרת התקדים של הפוסט הזה על ספרי ילדים החלטתי לעשות את הבלתי ייעשה- לשחזר את ההצלחה עם ספרי מבוגרים.
מי שמכיר אותי יודע עד כמה הדבר בלתי אפשרי. אני מסוג האנשים שבכל תעודה שלהם בבי"ס היה כתוב- "מורן ממש תולעת ספרים"… ספרים זו אהבה אמיתית, חזקה, שיש לה תקופות של יותר ופחות אבל ספר חדש תמיד ירגש אותי, סיפור טוב תמיד יסעיר אותי וכבר קרה ולא פעם אחת שכל כך נשאבתי לספר שלא יכולתי להניח אותו מהיד וסיימתי אותו ביום אחד. כן כן, אני קוראת ממש מהר, אל תקנאו בי, זה מבאס… במיוחד כשנתקלים בספר מעולה ורוצים למשוך עוד קצת את ההנאה, אני ממש עושה לעצמי דיאטת קריאה ומקציבה לא יותר מפרק או שניים…
אז לבחור כמה ספרים בודדים ולהמליץ עליהם?? בלתי אפשרי בעליל! קראתי אלפי ספרים, מאות מתוכם אהבתי ועשרות אהבתי בטירוף. איך אפשר לבחור??
טוב, אז החלטתי שאבחר באופן כמעט אקראי- רק ממה שיש לי בבית, רק אחד מכל ז'אנר (החלוקה לז'אנרים כפי שתראו בהמשך היא שרירותית ופרי המצאתי…) ובמחשבה שיגיעו עוד פוסטים בנושא ואוכל להמליץ על עוד ספרים. אלמלא התנאי האחרון לא הייתי מצליחה. התחושה שאולי ספר אחד ייעלב לי לא הייתה נותנת לי מנוח. אני מייחסת לכל ספר חשיבות ומשמעות. המשפט שרץ אצלנו בבית הוא- "ספר הוא חבר" ואני ממש אוהבת את זה. גם ברמה הפיזית- נשמור עליהם ככל האפשר וגם ברמה המנטלית- נכבד את היוצר ואת היצירה.
אז מתחילים?
כמו בכל אמנות, גם בספרים יש דברים יותר קלילים ויש יותר כבדים. נוטים לייחס לספרים קלילים חוסר חשיבות סטייל פולפ פיקשן. לפעמים זה נכון אבל לא במקרה הבא. הספר "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט הוא ספר קראתי עשרות פעמים (באמת!). אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו כשאני רוצה להתחבר לאישה שבי, הקדמונית, האינטואיטיבית, האימהית. אמא אדמה כזו. הספר פתח לי צוהר לעולם המסתורי של הכוח הנשי. זה שבא מבפנים ומצליח בשקט להזיז את העולם.
מהקל אל הכבד.
הספר הבא הוא קלאסיקה אמיתית. "והיום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב הרוסי.
כשאני קוראת ספר טוב הוא משפיע עליי גופנית. בכי, צחוק ועוד תופעות זה משהו שקורה לי בשגרה בזמן קריאה. קרה לי גם כמה פעמים שממש חליתי אחרי ספר קשה ופעם אחת אפילו הקאתי! ולא בגלל תיאורים מזעזעים אלא עקב הזדהות עם דמות שמאוד סבלה…
הספר הבא הציף אצלי כל כך הרבה רגשות, באקסטרים. אם אני אספר לכם על מה העלילה אתם לא תבינו מה אני רוצה מכם (גמל? סיביר? רכבות? ג'ינג'יס חאן?) ואיך אפשר להתחבר לכזה סיפור. אבל כאן בדיוק טמון הקסם. בכתיבה. והיא כל כך טובה, היא משובחת. מאסטר פיס
אז היה קל, כבד ועכשיו נעבור למוזר. טוב, לא כל כך מוזר, בכל זאת. מדובר באחד הסופרים המוכרים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהקורא הממוצע הישראלי מכיר אותו. מדובר בסופר היפני הרוקי מורקמי. נתקלתי בו כבר די מזמן כשהמליצו לי על הספר שלו- "קורות הציפור המכאנית" (שגם הוא מצויין!). כשנתקלתי בצמד הספרים הזה שהוא למעשה שלושה כרכים הסתקרנתי. זה לא בדיוק ספרות בדיונית אבל כן משהו פנטסטי. משהו שבמחשבה רגילה יישמע מוזר אבל כשאתה קורא זה מרגיש נורמלי ואפילו הגיוני. ומרתק, וואו כמה מרתק. צילמתי את הספרים מהצד כדי שתראו כמה הם עבים. לא דגדג לי. זה היה כל כך מעניין וסוחף שזה נגמע תוך כמה ימים.
העלילה היא משהו בין רומן בלשי למותחן רומנטי. יש בו מהכל, וכיאה לסופר ממוצא יפני- הכל בדיוק מושלם, מינימליסטי (קצת מצחיק בהתחשב בעובי הספרים) ואלגנטי. יש סיפור מרכזי עם שתי דמויות מעולמות שונים ועוד עלילות משנה אינספור כשבסוף הכל מתחבר בתיאום מושלם. מרתק כבר אמרתי?
הספר הבא הוא לא בדיוק המלצה על ספר אלא יותר התאהבות בסופר. כשקראתי את הספר הראשון שלי של המינגויי ("למי צלצלו הפעמונים", דווקא לא מופיע בצילום) הרגשתי שאני נכנסת לראש של גבר. הוא היה רגיש, קצת מופנם, חכם מאוד ומתחשב. התאהבתי. ואז קראתי עוד ספר ועוד אחד. זה הסיפור הקלאסי על התאהבות בגבר הנוגה, הקשוח אבל רגיש, שסוחב את כובד העולם על כתפיו ואת רק רוצה לחבק אותו ולנחם אותו. אבל זה גם יותר מזה. הספרים כתובים במן רזון של מילים שנותן לקורא את הקרדיט להבין מבין השורות. הוא מאמין שהקורא שלו חכם וזה מחמיא. אז אני ממליצה בחום על כל הספרים שלו אך שומרת אמונים בעיקר לראשון שלי – "למי צלצלו הפעמונים". נוגע ורגיש, בועט בבטן, בעיקר אחר.
אלזה מורנטה היא סופרת איטלקייה. אחד הספרים שהכי השפיעו עליי הוא שלה- "אלה תולדות". גם כשאני סתם נזכרת בספר הזה עולות לי דמעות, כן, זה עד כדי כך כואב. אז חשבתי שזה הארד קור מדי להמליץ עליו בפוסט המלצות נחמדוש. לזה תהיה דרושה הכנה נפשית. אז בינתיים רציתי להמליץ על ספר אחר שלה שהוא טוב לא פחות, גם מרגש אבל גם שמח ואפילו קצת מצחיק. "האי של ארתורו" מספר על נער מקסים שאי אפשר שלא להתאהב בו. במקום בו אני נמצאת כיום אני יכולה להזדהות גם בתור נערה וגם בתור אמא. אין הרבה ספרים שכתובים כל כך טוב על התקופה הזו- הנערות- מבלי להיות ילדותיים או לחילופין מוסרניים. ארתורו פשוט כתוב בגובה עיניים וזה סוד הקסם שלו. הוא נכתב די מזמן אבל מרגיש כאילו נכתב אתמול. התבגרות מסובכת בכל תקופה, נכון?…
התחלתי במשהו יחסית קליל ואסיים במשהו ממש קליל- שלא תחשבו שכל מה שאני קוראת הוא ברומו של עולם! אז הספר הבא הוא של מאיר שלו- סופר רציני לכל הדעות. על ספרי הילדים שלו כבר המלצתי בפוסט ההוא אבל כמובן שיש לו המון ספרי מבוגרים רציניים איכותיים וטובים. על זה לא נדבר היום אלא על ספר חדש יחסית שהוא הוציא שמתמקד בגינה שלו. לא רומן שמתרחש בגינה, לא גינה שהיא תפאורה לסיפור כלשהו, לא. הסיפור הוא על הגינה, גננות, צמחים וחיות בגינה. וזה פשוט מעניין ומצחיק וחמוד ולא תרצו שהוא ייגמר. מומלץ לגננים ולאוהבי גינון אבל לא רק. אני למשל ביתו של יהודה בעל האצבעות הירוקות שמצליח לגדל כל דבר בכל מקום אך בעלת רקורד די עלוב שלא לומר מזעזע של רצח צמחים סדרתי. והספר נתן לי השראה. לקנות עוד צמחים! (שגם הם כבר גוועו אבל אני לא מתייאשת!). זה נקרא- "גינת בר" והוא מתנה מעולה לאוהבי הגידולים למיניהם.
זהו לבינתיים. מקווה שהצלחתי למצוא מגוון של ספרים ושכל אחד יוכל למצוא משהו שידבר אליו. אליי כל הספרים מדברים. ממש מדברים! בחנות או בספרייה- הם אומרים לי- קחי אותי! אני מעניין! אני אעשה לך גוד טיים! את לא תתחרטי! ואני רוצה לקחת אותם. את כולם ורק לשבת ולקרוא אבל הזמן לצערי כל כך מוגבל, שאני משתדלת לברור בקפידה. אז תמליצו בתגובות! מה אתם קראתם טוב לאחרונה?
פיה אורבנית 