איפה הייתי ומה עשיתי (שוב)

אז בלי הקדמות מיותרות, נתחיל בסיפור:

שנה אחרי שנסעתי מטעם Hear the world- העמותה של סונובה (החברה שאני עובדת בה) שמאמצת פרוייקטים מכל העולם ותורמת מכשירי שמיעה לילדים נזקקים- נסעתי, די בהפתעה שוב.

אפשר לקרוא על הנסיעה הקודמת פה

מעט מאוד זמן לפני הנסיעה פנו והציעו לי להצטרף לפרוייקט חדש. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, אבל תכלס, ברור שכן!

היעד הפעם היה ניירובי, קניה.

צ'יק צ'ק מארגנים כרטיס טיסה, ציוד וויזה

טיסה עם קונקשן באתיופיה והופ, הגעתי לניירובי. יוצאת מהשדה, מתארת לעצמי שיחכה לי נהג עם שלט, אבל סופרייז, מחכה לי משלחת שלמה!

כמה מרגש! במשלחת אנשי צוות ובראשם ג'קי האלופה שהתחילה את כל הפרוייקט הזה כשהיא גילתה, לפני 11 שנים שבתה הבכורה ג'סמין אינה שומעת. ג'קי היא מנשות הברזל האלו שלא מוותרות. היא חפרה וחיפשה ובסוף גם הצליחה להשיג לג'סמין מכשירי שמיעה. באותו זמן התחיל להבשיל בה רעיון.

פאוזה מתודית להסבר על סינוני שמיעה לילדים והשוואה לארץ ולעולם.

בפסקה זו אסביר באופן קצת חינוכי אך חשוב את ההבדלים וחשיבותם לחיי כל אחד מאיתנו. אז, בישראל כל תינוק שנולד עובר סינון שמיעה בבית החולים. ואז גם בבית הספר, למקרה שפספסנו. ונניח ונמצאה בעיה, יש פרוטוקול מסודר לגבי בדיקות ההמשך והמעקב כדי שלא נפספס שום לקות שמיעה והיא תטופל בהקדם האפשרי. כמובן שאם נמצאה בעיה היא מטופלת בהקדם ובאמצעים מתקדמים ביותר. יש לקות שמיעה?- יותאם מכשיר שמיעה. יש לקות חמורה? – תיבחן אפשרות לשתל כוכלארי. רוב התשלום אם לא כולו ממומן על ידי המדינה וקופות החולים. עד כאן נשמע הגיוני וחשוב, נכון? אז זהו, שלא כל ילדי העולם נהנים מהפריבלגיות האלו. בקניה לדוגמא אין סינוני שמיעה. משמע תינוק, פעוט, ילד, יכולים לחיות די הרבה זמן עם לקות שמיעה ולהפסיד מידע חשוב. ההורים הבינו שיש בעיה? מצויין, שיהיה בהצלחה עם האבחון. איזו בדיקה לעשות? האם היא מהימנה? כמה היא תעלה? עברנו את המשוכה והצלחנו לאבחן? נהדר, עכשיו בהצלחה עם לקבל מכשיר שמיעה (שלא לדבר על ניתוח שתל כוכלארי) קרה הנס והשגנו לילד מכשירים? עכשיו נראה אתכם משיגים מעקב ראוי. בקיצור, החיים קשים והסיכויים לא לטובתכם.

בקיצור, בואו כולנו נשמח לרגע שאנחנו בישראל…

בחזרה לסיפורינו, ג'קי הלביאה מתחילה לארגן קבוצות תמיכה להורים שהיו במצבה, עם ילדים לקויי שמיעה ופונה לעמותה שלנו- Hear the world. העמותה מחליטה להתגייס וכאמור אני ועוד אודיולוגית נשלחות לניירובי. מצטרפת אלינו אגדת אודיולוגיה, סלב ברמה עולמית- אורה ברקלי, שהיא האודיולוגית הראשית (הפורשת!) של חברת פונאק ומשמשת נציגת העמותה.

אחרי קבלת הפנים החמה אנחנו נוסעות למלון המפנק שממוקם, כמה נוח, צמוד לבית הספר בו נעבוד במשך השבוע.

ניירובי היא עיר בירה תוססת ומודרנית, כאוטית והומה. לא סתם המקומיים מכנים אותה- ניירוברי. היא לא עיר שסימפטי לטייל בה לבד, בטח לא כאישה ועוד תיירת. אבל המלון שלנו ממוקם בשכונה טובה ונעימה. זה לא מונע מג'קי המארחת שלנו, להתעקש לשלוח נהג לקחת אותנו כל בוקר לבית הספר. ומדובר בהליכה של כעשרים צעדים, כן? וכך, כל בוקר אנחנו ממתינות לאנדרו הנהג שיכנס עם מכוניתו לרחבת המלון, יעבור בידוק ביטחוני, אנחנו מטפסות לרכב, מגיעות לבית הספר, מחכות שייפתחו השערים ונוסעות פנימה. כל הפרוצדורה הזו לוקחת בערך פי חמש מהזמן מאשר היינו צועדות ברגל, אך ג'קי כאמור לביאה ולא מוותרת על הטקס של כיבוד האורחות/שמירה על בטחוננו, נו מילא. לא נספר לה שהצלחנו לשכנע את אנדרו פעם או פעמיים שירשה לנו לצעוד לבד…

כל בוקר אחרי ההגעה אנחנו מתמקמות באוהלים שהוכנו עבורנו ומתחילות לקבל את פני הילדים שכבר ממתינים לנו. הבלגן בעיצומו. ילדים בכל הגילאים, עם ובלי בדיקות, עם אוזניות נקיות ועם כאלו שלא, עם מכשירי שמיעה פרהיסטוריים או כאלו שמעולם לא קיבלו מכשירים, במצבי שמיעה מגוונים.

ואנחנו מתחילות להבין ולפתור את הפאזל. האם ניתן להתאים מכשירי שמיעה? האם הילד ירוויח מהם? איך נבצע זאת באמצעים המוגבלים העומדים לרשותנו? ועוד כהנה וכהנה קריעות ים סוף. כל הצלחה מרגישה כנצחון. כל קושי כמעט ומייאש אותנו. אבל עם עזרת הצוות ותמיכה אחת בשנייה אנחנו ממשיכות.

חם בניירובי, עכשיו קיץ שם. באוהל לוהט ואנחנו עייפות ומיוזעות. עובדות במרץ כל היום, מתמלאות אנרגיה מפרצופי הילדים ששומעים לראשונה ובעיקר מפני ההורים שקוראים לילדם בשמו ומקבלים תגובה. זה כל כך מרגש, כל פעם מחדש. זה לא משנה בן כמה הילד, מה היה קודם ומה מצבו השמיעתי. כשילד שומע את קול ההורה שלו ומסובב לעברו את פניו זה פשוט רגע קסום וטהור.

אני כרגיל מתאפקת. מחזיקה בפנים את הרגשות ומשדרת מקצועיות. עד ליום האחרון, לילד האחרון שהתאמתי לו מכשירים. מארק, בן התשע, בגיל של ינאי הבכור שלי. ילד שנחשב כלא שומע ולומד בפנימיה לילדים חירשים ומתקשר בשפת הסימנים. מארק משמיע קולות גרוניים של התלהבות והפתעה כשאני בודקת אותו. הוא מופתע לשמוע ומתרגש. וכשהבדיקות מסתיימות ואני מסמנת לאמא שלו לפנות אליו, היא קוראת בשמו. הוא מסתובב אליה למשמע קולה, לראשונה והנה רגע הקסם. אימו פורצת בבכי ואני, כבר מלאה מכדי להכיל, פורצת גם כן בבכי. שתינו מתקשות להירגע, מנסות לחזור לנשום ולחייך למארק. חלקנו יחד רגע מהמם. רגע של אמהות, שיודעות שתמיד תעשנה הכל בשביל ילדם. הרגע הזה שווה הכל. את כל הקושי, את הדרך הארוכה. זה רגע שתמיד יישאר בלב שלי ואני בטוחה שגם בלב של אמא של מארק.

כמובן שלקחתי את המצלמה האהובה שלי וניסיתי גם לעבוד על יכולת צילום הפורטרטים שלי, צילמתי כמה מהילדים שהתאמנו להם מכשירים:

וזה בעצם הסוף, עברנו שבוע ארוך וגדוש. עבדנו קשה, הרגשנו סיפוק. נקווה שגם עזרנו.

עכשיו חוזרים הביתה לתת חיבוק חזק חזק לילדים שלי. כמה בני מזל אנחנו.