בלי כותרת

I think I've seen this film before and I didn't like the ending…

שורה שנתקעה לי בראש משיר מהאלבום החדש של טיילור סוויפט

קמתי הבוקר לא מסוגלת

כל בוקר אני מסוגלת. לקום, להתחיל את היום. להתמודד עם האתגרים והמשימות שמחכים לי. בוקר טוב ילדים! יאללה, בואו נאכל משהו, נעבוד קצת בחוברות לחופש ונפעיל את המוח. לסדר את המטבח? צ'ק! לאסוף בגדים מכל הבית ולהפעיל מכונה? צ'ק! להעביר וויש על השירותים של הילדים? צ'ק! להכין לי משהו בריא לגוף ולנפש לאכול? צ'ק! ללכת לעבודה ולהיות תותחית? צ'ק צ'ק צ'ק!

אז מה הבוקר?

קמתי והרגשתי מועקה. גוש בגרון. פיזי. אצלי זה מחובר. שותה כוס תה, הגרון טיפה משתחרר ויכולה קצת לנשום. פותחת את הטלפון, נזכרת

עכשיו הכל שחור

איפה להתחיל? אילת? רמלה? בלפור?

בדרך כלל אני אוהבת את הרגישות הזאת שבי. זאת שיודעת לקרוא אנשים ופרצופים ולהבין אותם. זאת שמרגישה את כל הרגשות, הרגשות שלי ושל אלו מסביב ויודעת להסביר אותם.

אבל היום זה הכריע אותי. לא יכולה לצאת מהמיטה. לא יכולה להפסיק לבכות. עליהן, עליהם, עלינו, עליי. לא רוצה לצאת מהמיטה הבטוחה שלי. לא רוצה מהבית שלי. לא רוצה שהילדים ייצאו מהבית.

לא מסוגלת

הבוקר אני לא מסוגלת

לא מסוגלת לקום. מה עם הבית? לסדר, לנקות? מה עם ארוחת ערב? צריך להכין, לבשל? מה עם קניות?

לא מסוגלת

ואורי שלי. לא מבין מה קורה פה? איפה אשתו? זאת שמסוגלת. שקמה כל בוקר ומתקתקת את העולם

זאת שאם כואב לה על משהו, היא תאכל לו את הראש על זה. תסביר, תיתן דוגמאות, תסחף אותו בלהט הנאום. שלא תוותר עד שיגיד- נכון! בדיוק!

היום היא לא מסוגלת

אז הוא מביא לה תה למיטה, לעזור עם הגוש בגרון

מביא לה קפה שהכי טעים לה וקרואסון מהמקום הכי שווה

אבל להכל יש טעם של עצב

והוא נשאר בלי מילים. לא מצליח לעודד את רוחי. לא מצליח להרים אותי

אז אשאר עוד קצת במיטה. אולי עוד מעט אהיה מסוגלת