אז בלי הקדמות מיותרות, נתחיל בסיפור:

שנה אחרי שנסעתי מטעם Hear the world- העמותה של סונובה (החברה שאני עובדת בה) שמאמצת פרוייקטים מכל העולם ותורמת מכשירי שמיעה לילדים נזקקים- נסעתי, די בהפתעה שוב.

אפשר לקרוא על הנסיעה הקודמת פה

מעט מאוד זמן לפני הנסיעה פנו והציעו לי להצטרף לפרוייקט חדש. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, אבל תכלס, ברור שכן!

היעד הפעם היה ניירובי, קניה.

צ'יק צ'ק מארגנים כרטיס טיסה, ציוד וויזה

טיסה עם קונקשן באתיופיה והופ, הגעתי לניירובי. יוצאת מהשדה, מתארת לעצמי שיחכה לי נהג עם שלט, אבל סופרייז, מחכה לי משלחת שלמה!

כמה מרגש! במשלחת אנשי צוות ובראשם ג'קי האלופה שהתחילה את כל הפרוייקט הזה כשהיא גילתה, לפני 11 שנים שבתה הבכורה ג'סמין אינה שומעת. ג'קי היא מנשות הברזל האלו שלא מוותרות. היא חפרה וחיפשה ובסוף גם הצליחה להשיג לג'סמין מכשירי שמיעה. באותו זמן התחיל להבשיל בה רעיון.

פאוזה מתודית להסבר על סינוני שמיעה לילדים והשוואה לארץ ולעולם.

בפסקה זו אסביר באופן קצת חינוכי אך חשוב את ההבדלים וחשיבותם לחיי כל אחד מאיתנו. אז, בישראל כל תינוק שנולד עובר סינון שמיעה בבית החולים. ואז גם בבית הספר, למקרה שפספסנו. ונניח ונמצאה בעיה, יש פרוטוקול מסודר לגבי בדיקות ההמשך והמעקב כדי שלא נפספס שום לקות שמיעה והיא תטופל בהקדם האפשרי. כמובן שאם נמצאה בעיה היא מטופלת בהקדם ובאמצעים מתקדמים ביותר. יש לקות שמיעה?- יותאם מכשיר שמיעה. יש לקות חמורה? – תיבחן אפשרות לשתל כוכלארי. רוב התשלום אם לא כולו ממומן על ידי המדינה וקופות החולים. עד כאן נשמע הגיוני וחשוב, נכון? אז זהו, שלא כל ילדי העולם נהנים מהפריבלגיות האלו. בקניה לדוגמא אין סינוני שמיעה. משמע תינוק, פעוט, ילד, יכולים לחיות די הרבה זמן עם לקות שמיעה ולהפסיד מידע חשוב. ההורים הבינו שיש בעיה? מצויין, שיהיה בהצלחה עם האבחון. איזו בדיקה לעשות? האם היא מהימנה? כמה היא תעלה? עברנו את המשוכה והצלחנו לאבחן? נהדר, עכשיו בהצלחה עם לקבל מכשיר שמיעה (שלא לדבר על ניתוח שתל כוכלארי) קרה הנס והשגנו לילד מכשירים? עכשיו נראה אתכם משיגים מעקב ראוי. בקיצור, החיים קשים והסיכויים לא לטובתכם.

בקיצור, בואו כולנו נשמח לרגע שאנחנו בישראל…

בחזרה לסיפורינו, ג'קי הלביאה מתחילה לארגן קבוצות תמיכה להורים שהיו במצבה, עם ילדים לקויי שמיעה ופונה לעמותה שלנו- Hear the world. העמותה מחליטה להתגייס וכאמור אני ועוד אודיולוגית נשלחות לניירובי. מצטרפת אלינו אגדת אודיולוגיה, סלב ברמה עולמית- אורה ברקלי, שהיא האודיולוגית הראשית (הפורשת!) של חברת פונאק ומשמשת נציגת העמותה.

אחרי קבלת הפנים החמה אנחנו נוסעות למלון המפנק שממוקם, כמה נוח, צמוד לבית הספר בו נעבוד במשך השבוע.

ניירובי היא עיר בירה תוססת ומודרנית, כאוטית והומה. לא סתם המקומיים מכנים אותה- ניירוברי. היא לא עיר שסימפטי לטייל בה לבד, בטח לא כאישה ועוד תיירת. אבל המלון שלנו ממוקם בשכונה טובה ונעימה. זה לא מונע מג'קי המארחת שלנו, להתעקש לשלוח נהג לקחת אותנו כל בוקר לבית הספר. ומדובר בהליכה של כעשרים צעדים, כן? וכך, כל בוקר אנחנו ממתינות לאנדרו הנהג שיכנס עם מכוניתו לרחבת המלון, יעבור בידוק ביטחוני, אנחנו מטפסות לרכב, מגיעות לבית הספר, מחכות שייפתחו השערים ונוסעות פנימה. כל הפרוצדורה הזו לוקחת בערך פי חמש מהזמן מאשר היינו צועדות ברגל, אך ג'קי כאמור לביאה ולא מוותרת על הטקס של כיבוד האורחות/שמירה על בטחוננו, נו מילא. לא נספר לה שהצלחנו לשכנע את אנדרו פעם או פעמיים שירשה לנו לצעוד לבד…

כל בוקר אחרי ההגעה אנחנו מתמקמות באוהלים שהוכנו עבורנו ומתחילות לקבל את פני הילדים שכבר ממתינים לנו. הבלגן בעיצומו. ילדים בכל הגילאים, עם ובלי בדיקות, עם אוזניות נקיות ועם כאלו שלא, עם מכשירי שמיעה פרהיסטוריים או כאלו שמעולם לא קיבלו מכשירים, במצבי שמיעה מגוונים.

ואנחנו מתחילות להבין ולפתור את הפאזל. האם ניתן להתאים מכשירי שמיעה? האם הילד ירוויח מהם? איך נבצע זאת באמצעים המוגבלים העומדים לרשותנו? ועוד כהנה וכהנה קריעות ים סוף. כל הצלחה מרגישה כנצחון. כל קושי כמעט ומייאש אותנו. אבל עם עזרת הצוות ותמיכה אחת בשנייה אנחנו ממשיכות.

חם בניירובי, עכשיו קיץ שם. באוהל לוהט ואנחנו עייפות ומיוזעות. עובדות במרץ כל היום, מתמלאות אנרגיה מפרצופי הילדים ששומעים לראשונה ובעיקר מפני ההורים שקוראים לילדם בשמו ומקבלים תגובה. זה כל כך מרגש, כל פעם מחדש. זה לא משנה בן כמה הילד, מה היה קודם ומה מצבו השמיעתי. כשילד שומע את קול ההורה שלו ומסובב לעברו את פניו זה פשוט רגע קסום וטהור.

אני כרגיל מתאפקת. מחזיקה בפנים את הרגשות ומשדרת מקצועיות. עד ליום האחרון, לילד האחרון שהתאמתי לו מכשירים. מארק, בן התשע, בגיל של ינאי הבכור שלי. ילד שנחשב כלא שומע ולומד בפנימיה לילדים חירשים ומתקשר בשפת הסימנים. מארק משמיע קולות גרוניים של התלהבות והפתעה כשאני בודקת אותו. הוא מופתע לשמוע ומתרגש. וכשהבדיקות מסתיימות ואני מסמנת לאמא שלו לפנות אליו, היא קוראת בשמו. הוא מסתובב אליה למשמע קולה, לראשונה והנה רגע הקסם. אימו פורצת בבכי ואני, כבר מלאה מכדי להכיל, פורצת גם כן בבכי. שתינו מתקשות להירגע, מנסות לחזור לנשום ולחייך למארק. חלקנו יחד רגע מהמם. רגע של אמהות, שיודעות שתמיד תעשנה הכל בשביל ילדם. הרגע הזה שווה הכל. את כל הקושי, את הדרך הארוכה. זה רגע שתמיד יישאר בלב שלי ואני בטוחה שגם בלב של אמא של מארק.

כמובן שלקחתי את המצלמה האהובה שלי וניסיתי גם לעבוד על יכולת צילום הפורטרטים שלי, צילמתי כמה מהילדים שהתאמנו להם מכשירים:

וזה בעצם הסוף, עברנו שבוע ארוך וגדוש. עבדנו קשה, הרגשנו סיפוק. נקווה שגם עזרנו.

עכשיו חוזרים הביתה לתת חיבוק חזק חזק לילדים שלי. כמה בני מזל אנחנו.

---

לפעמים המילים נשפכות ממני

יש פוסטים שנכתבים בדקות

לפעמים, כמו עכשיו, אני רוצה לכתוב פוסט על נושא מסוים. משהו שחשוב לי לתעד ולספר עליו. אבל המילים לא מגיעות.

לפעמים זה כי אין מוזה, לפעמים, כמו עכשיו, כי אני לא יודעת ממה להתחיל.

איך מתארים חוויה גדולה מהחיים במילים? איך מעבירים לכתוב משהו שהרגשתי? למרות שאני בנאדם של מילים, לפעמים זה פשוט לא מגיע.

אז כדאי להתחיל בתמונה

דווקא לא תמונה טובה כל כך. אבל זאת הייתה רק ההתחלה

של התמונות הכוונה

כי נסעתי רחוק בשביל לטפח תחביב

תחביב אהוב, שממלא את הלב שלי.

יש יותר חשוב מלב שלם?

כל כך הרבה זמן רציתי את זה

חלמתי על זה

ופתאום, פוף, זה התגשם

אני מדברת על סדנת צילום בבולגריה

אצל אפרת המוכשרת

שיודעת להפוך כל חפץ לקסם, כל תמונה לאמנות

רציתי ללמוד, להפוך תמונה לסיפור

ואיכשהו כל הכוכבים הסתדרו לצידי

ילדים

עבודה

זמן

ונסעתי

זאת אומרת, טסתי, לבד

ופגשתי נשים מופלאות בדרך

וצילמתי וצילמתי וצילמתי

אולי אפילו למדתי משהו!

פתאום ככה

באמצע החיים

לעצור את המירוץ

ולנסוע לכמה ימים, לעשות משהו בשביל עצמך, לבדך, להגשים חלום קטן

אז טכנית, למדתי להפעיל את המצלמה שלי.

לצלם על ידני, לכוון את כל הפרמטרים, להשתמש בידענות במילים כמו צמצם, מהירות תריס ומד אור

אבל זה יכולתי ללמוד גם מסרטון ביוטיוב

זאת אפרת אגב, רואים שהיא קוסמת?

חשוב מכל המונחים האלה, זה הזמן הקסום

זה שבו את מסתכלת פנימה, לתוך עצמך ומגלה עולם.

משהו חדש שמעורר את העולם הפנימי, שמוציא את הילדה שבי שמתלהבת, שמחה על הלמידה, סקרנית והרפתקנית

איזה כיף זה לגלות את זה!

ומה הסיפור שארצה לספר? מה אמצא שם בפנים? שם בחוץ?

מה זוית הראיה שלי של העולמות האלו?

מה אוכל לחדש? לעצמי, לעולם?

ואולי זאת עוד שפה שאוכל ללמוד.

שפות אני אוהבת… מעריצה של מילים, להטוטים של משמעויות

אה, וגם אכלנו ממש טוב….

אפרת הזמינה את עמיחי שהוא סיפור בפני עצמו. מן בנאדם בבושקה שכל פעם שחשבת שקלטת אותו, אתה מגלה עוד חלק בפנים, ועוד חלק ועוד אחד…

עמיחי בישל אוכל שגם הוא שפה בפני עצמו

וזה היה יפיפה וטעים

ועכשיו נשאר לי רק לזכור וליישם

ולהתאמן מלא מלא

נכון תמונה יפה? צילמה אותה הילה, חברה חדשה ומאוד מוכשרת

אז הפוסט הזה היה מלא בתמונות ודל במילים

אבל אומרים שתמונה שווה אלף מילים…

איזה כיף זה לקטוף פרי ולאכול אותו טרי מהעץ

זה כל כך טבעי, אפילו אינסטנקטיבי

לשמחתי יותר ויותר עיריות השכילו להתחיל לשתול עצי פרי ברחובותיהן, במקום או בנוסף לעצי נוי. ראו למשל את פרוייקט "נא להתכבד" שהוא מיזם חברתי התומך ברעיון הזה.

למה לא בעצם? למה שלא נוכל לטייל לנו ברחוב, לקטוף תפוח עסיסי ולתת ביס בשזיף בשרני?

ואם כבר משקיעים בעצים- שותלים, מדשנים, משקים, למה שלא נרוויח מזה? שלא לדבר על הבריאות, החינוך לאכילת פירות והתרומה לבטחון התזונתי של הקהילה

אז לצערי עוד אין כזה פרוייקט למיטב ידיעתי בעיר מגוריי

אבל לקטוף זה עדיין ממש כיף!

אז במסגרת טיולי הקיץ הקצרצרים שלנו, ארזנו את הילדים ונסענו צפונה

היעד- קטיף דובדבנים ביער אודם!

בדרך עוברים אצל סבתא כרמלה למלא את הבטן והלב ולעשות סיפתח לפרי הכל כך מדהים הזה

מה יש בו בדובדבן?

בינינו, יש פירות טעימים ממנו (מנגו! ליצ'י!)

אבל הוא כזה יפיוף! וכיפי לאכילה, וסקסי!

אי אפשר לעמוד בפניו!

אחרי סבתא המשכנו צפונה. הפעם ניסינו את אנ"א שלומי. האכסניות האלו לא מאכזבות. מבחינתי זה ממש גילוי. תמיד נקיות ומטופחות, המון מרחב להשתוללות, אפילו ארוחת בוקר בסיסית אך מספיקה בהחלט ובמחירים כל כך נוחים! מומלץ בחום.

אחרי התמקמות קצרה פנינו לאכול ארוחת ערב בנהריה עיר האורות. תשמעו, נהריה לא פראיירית. עם טיילת בחוף ים מהמם, שקיעה מושלמת ולא מעט אפשרויות לאכול- אופציה לא רעה לצפוניים!

למחרת בבוקר יצאנו בזריזות למנה העיקרית של הטיול.

אין ספק שהיה עמוס אבל יש כל כך הרבה עצים והמון פרי כך שהסתדרנו…

ניתן לתמונות לדבר…

קטפנו ואכלנו, אכלנו וקטפנו עד שכאבה הבטן. בדרך חזרה הביתה כבר תיכננו מה נכין עם הדובדבנים. אני רציתי להכין ליקר דובדבנים. בתור ילדה שקראה את "האסופית" פעם או פעמיים (או עשרים…) תמיד דמיינתי איך יהיה להכין ולטעום משקה ביתי מתוק, אדמדם ואלכוהולי. אז המתכון די פשוט אבל ההכנה לוקחת חודשיים… אז נתאזר בסבלנות ונחכה לראות מה ייצא. מבטיחה לעדכן!

כשהסברתי ליערי שהמשקה יהיה אלכוהולי ולכן לא מיועד לילדים הוא כל כך התאכזב!

"אבל רציתי לשתות ממנו אמא!" מיד הסכמתי לתת לו טעימה כשהמשקה יהיה מוכן.

אבל הוא לא התרצה- "לא רציתי טעימה, רציתי כוס גדולה אמא!"

הממממ… את מה שסגרנו בינינו אשאיר בינינו…

ואז עלה הרעיון להכין פאי דובדבנים. זה כמובן נשמע מאוד אקזוטי לילדים. וואו פאי! כאילו יצאנו מאיזו סדרה אמריקאית ונכנסנו לאיזה דיינר שכונתי…

אוקיי, פאי

האמת, יצא טעים!

וממה שנשאר מהבצק הכנתי רוגלך עם קרמל מלוח שהבאתי מפריז. איך תמיד השאריות יוצאות הכי טעימות והילדים עפים על זה…

עונת הדובדבנים כבר נגמרה

אבל עכשיו מתחילה עונת הפטל ותות העץ הקצרצרה! יאמייי

ואולי יגיע יום שבו נצא לרחוב ונוכל להושיט יד ולתפוס קלמנטינה נוטפת עסיס…

צ'או בינתיים!

מה חסר להם בחיים- לילדים שלנו?

צעצועים עד בלי סוף, ספרים כיד המלך, אוכלים בחוץ, נוסעים לטיולים (כולל חו"ל בגיל המוקדם של 3 חודשים!)

פינוקים מכל עבר

אני אמנם מנסה לשמור עליהם מכל ה"טוב" הזה, שילמדו מהי עבודה קשה ויעריכו, אבל בואו, זה העולם שלנו היום.

ואם אני לא אפנק, לא חסרות סבתות, דודות, חגים וימי הולדת שיפנקו אותם במקום.

למרות כל ההקדמה הזו, ינאי החליט שהוא רוצה להקים דוכן ולמכור משהו.

זה לא היה בשביל הכסף, בטח לא בעיקר.

הוא רצה להוכיח משהו, כנראה לעצמו- שהוא יכול.

הוא רצה לעשות משהו שונה, הרפתקני, מיוחד ולהצליח בעצמו.

אז לפני כמה שבועות הוא הודיע לי שהוא רוצה להקים דוכן ולמכור משהו.

אין בעיה- עניתי, קח מחברת ותתחיל לתכנן.

להפתעתי, הוא אכן לקח מחברת והתחיל לכתוב- מה הוא ימכור, בכמה, מה הוא צריך להכין וכו'

מסודר ומאורגן- בכל זאת, הבן שלי…

בתימחור קצת עזרתי, היה צריך להוריד אותו לקרקע בעניין המחירים.

בכל זאת, מדובר בדוכן בגן הפלסטיק, לא בחנות גורמה מפונפנת…

וכך, הוחלט על הכל- הדוכן ימכור לימונדה ועוגיות חמאה.

ערב קודם הכנו עוגיות. אני על הבצק וינאי עם קריצת הצורות. הוא החליט ללכת על חותכני סנאי ושבלול והאמת- בצדק.

הם היו הצלחה מסחררת

ינאי דאג להכין ארגז עם כל הנדרש, הכין שלטים צבעוניים ומזמינים עם תמחור הסחורה ודאג להכל עד הפרט האחרון- מפיות לקונים כמה עוגיות (היה מבצע לוהט- עוגיה אחת בשני שקלים ושלוש עוגיות בחמישה שקלים!)

וכך, ביום שישי לאחר סיום הלימודים הגענו לאסוף אותו מבית הספר.

כל המצרכים לדוכן (לפי בקשתו ורשימותיו) היו באוטו.

הוא היה נרגש על גבול העצבני (איזה שיקוף של אמא שלו בשעת לחץ…) ובריצה התחיל לסדר את הדברים.

כשהדוכן היה מוכן ומסודר הוא נרגע לרגע ומיד נלחץ שוב- אמא, מה יקרה אם לא יבואו ילדים לקנות?

בניגוד לבדרך כלל- אורי היה פסימי ואני אופטימית.

ידעתי שיהיה בסדר והרגעתי את ינאי. אורי לעומת זאת חשש שלא יהיו קונים וניסה להכין אותו לגרוע מכל- לא נורא אם לא יקנו, העיקר שניסית…

ראשונות להגיע היו כמובן החברות שלי שגייסתי מבעוד מועד על ילדיהן וחבריהם.

הן נעמדו בתור וקנו.

ינאי היה מאושר.

אבל הגל נרגע, הדוכן התרוקן ושוב צפו הדאגות – אמא, לא יבואו עוד ילדים?

אחרי כמה דקות הגיעו ילדים נוספים סקרנים- חלקם ביקשו עוגיות ולימונדה וינאי עמד בפרץ והסביר- זה למכירה, תצטרכו להביא כסף.

ואכן, רובם חזרו עם כמה שקלים שקוששו מהוריהם.

ושוב הדוכן התרוקן, ושוב התמלא

ילדים קטנטנים, הורים סקרנים, חברים וזרים- כולם התעניינו, חייכו, הביעו התפעלות מינאי וקנו בכמה שקלים משהו טעים וחיוך מאושר של ילד.

בסוף, היו אלו הילדים הגדולים שהשתלטו על שארית העוגיות וחיסלו אותן.

וכך, אחרי שעה וחצי הכל נמכר!

הלימונדה הייתה הצלחה מסחררת ביום חם שכזה ונגמרה ראשונה,

העוגיות היו טעימות וילדים רבים חזרו לקנות עוד ועוד לנשנוש,

וינאי היה בעננים

אמא! הצלחתי! הכל נמכר! ותראי כמה כסף יש לי!

ואכן, בקופת איקאה הקטנה שלו היו 130 שקלים והוא היה כל כך גאה בעצמו

קיפלנו את הדוכן וחזרנו הביתה כשינאי לא מצליח להירגע מההישג הצנוע אבל כל כך משמעותי עבורו.

עוד באותו רגע הוא החליט שבכסף הזה הוא רוצה לפנק את המשפחה שלו ולקחת אותנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שבת על חשבונו- נדיב שכזה!

בערב, במסעדה, הוא הזמין מנה (פסטה ברוטב עגבניות, אלא מה) וגם קינוח וביקש חשבון בעצמו וגם הסביר למלצר (שהייתה לו סבלנות לשמוע!) שהוא בעצמו משלם את החשבון עם הכסף שהרוויח לגמרי לבד.

ו

כמה שמח הוא היה להניח את כל השטרות והמטבעות על השולחן ולהרגיש זה שמשלם חשבון פעם ראשונה

מה המסקנה?

כן, יש לילדנו הכל מבחינה חומרית אבל תחושת ההישג, ההעצמה הזו, להצליח לבד- זה פרייסלס…

צ'או בינתיים!

מורן

זה לקח לי חודש לעכל מה היה

ועכשיו סופסוף אני מתפנה לכתוב על זה

מאיפה להתחיל לתאר כזו חוויה?

אז אתחיל מהסוף-

גרסייאס גואטמלה!

לפני חודש טסתי לגואטמלה. זה היה במסגרת העבודה (הו! לא חשבתי שייצא לי להגיד את זה… "טסתי מהעבודה"…)

לחברה שאני עובדת בה יש עמותה שנקראת Hear The World והם מאמצים פרוייקטים בעולם ממקומות נחשלים במטרה לעזור ולקדם את תחום השמיעה. עיקר העניין הוא התאמת מכשירי שמיעה לילדים וסינוני שמיעה בבתי ספר.

וככה, בהתראה יחסית קצרה, קיבלתי הודעה שנבחרתי ואני נוסעת לגואטמלה במסגרת העמותה!

בצוות היו עוד 2 אודיולוגים- ארון מקנדה ופיליפ מגרמניה וגם לורה משוויץ מטעם העמותה.

ילד מגניב בן 12 בשם אייזיה הצטרף גם. הוא מרכיב מכשיר שמיעה באוזן אחת ומושתל עם שתל כוכלארי באוזן השנייה. המוכשר הזה כתב ספר על החוויות שלו עם המכשירים, אייר אותו (!) ומכר אותו באמאזון. את הרווחים הוא תרם לעמותה למען מכשירי שמיעה לילדים שזקוקים להם בגואטמלה והייתה לו משאלה- לראות ילד מקבל מכשיר שמיעה ושומע לראשונה. אז העמותה הזמינה אותו ואת אמא שלו הגאה מאוד להצטרף לביקור בגואטמלה.

עוד דמות בסיפורנו היא דר' פאטי קסטליאנוס שהיא האודיולוגית היחידה בכל גואטמלה! והיא מפעילה קליניקה להתאמת מכשירי שמיעה בגואטמלה סיטי שרוב הכנסותיה נתרמות למען שיקום שמיעה של ילדים מיעוטי יכולת. פאטי והצוות שלה הצטרפו אלינו ותמכו בכל הפעילות שלנו.

אז מה היה?

20 שעות טיסה ובסופן נחיתה והיכרות עם הצוות

יום מרגש בקליניקה- התאמתי מכשירים ל-3 בנות מתוקות (איך ידעו לסדר לי 3 בנות?? חגגתי עם נצנצים ורודים וסגולים) שקיבלו מכשירים לראשונה בחייהן

אמא מרוגשת שהבת שלה שומעת אותה, כנראה לראשונה בחייה (היה קשה שלא לבכות, אבל החזקתי מעמד והתחפשתי למקצוענית קרת רוח)

וגמגום בספרדית, לראשונה אחרי 15 שנים שזנחתי את השפה הזו- מיאמור, לו סיינטו!

הימים הבאים היו גדושים בחוויות-

נוסעים לבתי ספר קרובים או רחוקים, מתמקמים, מתחילים לבדוק אוזניים קטנטנות, לפעמים יש אוצרות (OMG – לא לבעלי לב חלש וקיבה רגישה), עושים בדיקות סינון שמיעה וגם מוצאים כמה חמודים שלא שומעים טוב. ממשיכים בבדיקות ואם מגלים קושי אמיתי- כבר מתקדמים לעבר התאמת מכשירי שמיעה.

היו ילדים שאמרו מראש- כן, האוזן הזו לא עובדת, אף פעם לא שמעה! היו אמהות ששמעו על בואנו והביאו את כל המשפוחה לבדוק את השמיעה, היו מורים שביקשו בביישנות להיבדק גם

ובעיקר היו כל כך הרבה ילדים מתוקים מתוקים, מנומסים כל כך שביקשו אישור כדי לשבת ואמרו תודה כל כך יפה שהתרגשתי… (יש מצב שהתנפלתי על אחד או שניים בחיבוקים, היה קשה שלא ואני הייתי בחסך חיבוקים מקטנטנים, אל תשפוט, אל תשפוט)

ואחר כך, אם נשאר קצת זמן, יצאנו לגלות את גואטמלה. מסעדות מיוחדות, סיבובים בשוק המקומי והרבה הרבה צילומים עם הניקון היפה שלי (כי לא מצאתי מה לקנות…!)

וואו איזו חוויה!

אז, תודה גואטמלה –

מקווה שגם אני תרמתי לך קצת כמו שאת תרמת לי…!

צ'או, בסוס!

הו פריז

כמה חלמתי עלייך

אייפל, רומנטיקה, קרואסונים

כן כן, הכל נכון

אבל אני חלמתי בעיקר על

שינה רצופה בלילות

יקיצה טבעית בבקרים

התעוררות איטית משנת לילה מתוקה

ארוחת בוקר שקטה ורגועה

אז נכון, יכולתי לעשות את כל זה גם בהולידיי אין אשקלון

אבל אז על מה הייתי כותבת בבלוג? ואיזה תמונות הייתי מפרסמת באינסטוש??

לאאא, זה היה חייב לקרות בסטייל

ולפריז יש סטייל, בכמויות!

אז החלטנו, אורי ואני, ז'תומרת החלטתי אני, די לבדי, שלכבוד יום ההולדת שלי אחדש ימי כקדם ואחגוג באירופה הקפואה (אלזה שכמותי, ילדת שלג נובמברית).

הזמנתי כרטיסים הרבה מראש, בחרנו מלון שווה (טוב נו, אורי בחר), שריינו סבתות מכל העדות וקדימה- אל עיר האורות והבאגטים!

עשינו כמה דברים חכמים  (וגם כאלה שלא…) ועל זה רציתי לדבר איתכם! אז לענייננו:

חברות שואלות אותי: מורן, איך את עושה את זה?? ואני עונה להן- מראש, הרבה מראש! (סתם, לא באמת שואלות אותי…) נכון, ספונטני זה כיף אבל בשלב זה בחיים זה פשוט לא קורה.

אז אנחנו מזמינים כרטיסי טיסה הרבה מראש. זה כיף כי יש למה לצפות, זה זול יותר ואפשר לשריין סבתות על בסיס מקום פנוי. אף אחת לא תוכל להגיד שיש לה תוכניות חצי שנה מראש ואז ברגע שהטיסה מתקרבת סיכויי ההברזה נמוכים במיוחד. נסו תיהנו…

עוד חוכמה- הזמינו מלון מפנק ובאווירה מקומית. נכון, זה בעיקר למקלחת ושינה ולא כזה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל! לשהות במקום שמעביר לך את האווירה המקומית, שכיף ונעים לך לישון בו (כבר אמרנו ששינה הייתה אחת ממטרות הטיול, לא?) והמיקום שלו מעולה- ככה מתחילים כל יום טיול ברגל ימין.

להיט נוסף- חישבו על ערך מוסף, ההיי לייט של הטיול. משהו שייחד את הטיול הזה על פני סתם טיול.

אצלנו זה היה הסיור הקולינרי של שרון היינריך.  שרון היא קונדיטורית ישראלית שחייה בפריז עם חיים מרתקים ותשוקה אינסופית לקולינריה ולאנשים. אחותי עשתה אצלה סיור וחזרה מרחפת על ענני בריוש. אז נרשמנו לסיור והופ- היה לנו עוד משהו לחלום עליו לקראת הטיול.

הסיור אכן היה כל מה שחלמנו עליו ועוד

לא אעשה לכם ספויילר ואפרט יותר מדי (תלכו! תרוצו!) אבל בוא נגיד שיצאנו גם חכמים וגם מלאים בהשראה (וגם מפוצצים…)

אמנם אני הייתי בפריז לפני אי אילו שנים אבל אורי לא היה ויחד, זה הרגיש כמו לראות אותה בפעם הראשונה

כמובן שהייתה קצת קלאסיקה

אייפל

לובר

סיין

אבל לא רצינו לרוץ ממקום למקום יותר מדי

אז נסענו במטרו

והיה קר, קר, קר

אז נאלצנו לאכול בשביל התחמם

אל תאשימו אותי! הייתי חייבת לאכול עוד מקרון בשביל לשרוד! יש לי שלושה ילדים!

אז אולי הסוד הוא במינונים

קצת מכל דבר

אם אני רוצה אמנות בלובר

אז להקציב לזה בוקר

רגוע, בכיף

אבל לדעת שלא נוכל להיות שם שעות, כי הרגל של אורי כבר קופצת והוא צריך החוצה

(אגב, התחשבתי בו גם בתחום השופינג ולא קניתי כלו-ם! לעצמי… לילדים ברור שכן!)

ואם אורי רוצה להסתכל מקצה האייפל על הנוף

למרות שקפוא ברמות של שלג

אז אני מפרגנת (עד שהאצבעות עומדות לנשור, שם כבר אמרתי סטופ)

מזל שבענייני מזון שנינו תמימי דעים וגם דביבונים חובבי פחמימות

וככה, הסיור של השרון באמת היה אחד הדברים הטובים ביותר בטיול הזה

לאכול לא נמאס אף פעם

ולדבר על אוכל זו הנאה בפני עצמה

שיכולה להימשך עוד ועוד…

ואכן הסיור ארך ארבע שעות שעברו כמו חמש דקות

אז על הסיור הקולינרי אני ממליצה מכל הלב!

אבל לא הכל היה מושלם, נפלנו גם עם המלצה אחת.

זאת דוגמה טובה לאיך חוויה של אדם אחד (או שניים- אחותי ובן זוגה!) שהייתה נהדרת, אצלנו הפכה לסיפור בלהות

מדובר במסעדה שהיא משהו בין מלכודת תיירים לבין הצלחה מסחררת.

הגענו אליה ומרחוק כבר ראינו את התור שהלך והתארך והתארך… מה לא נעמוד? 

אז עמדנו

שעה וחצי

בקור המקפיא של לילה פריזאי

רעבים ועייפים

ומצפים… או או כמה ציפינו

ומה מקבל מי שמצפה?

סטייק

הכי פושטי

עם צ'יפס

הכי סתמי

ומחיר- משהו ז'ונגלר!

מזל שיש לנו הומור בריא ולאורך כל החוויה הזו הרגשנו שאנחנו הולכים לעבור משהו שיהפוך למור"ק

סיפור שיעבור מדור לדור-

איך חיכינו וחיכינו, קפאנו והמתנו ובסוף אכלנו ת'לב

אז לא, אל תלכו לאכול ב-ל'אנטריקוט 

אז פריז, תודה

השארת לנו טעם של עוד

ולגמרי נחזור שוב בקרוב

וסליחה על הפוסט הגדוש בתמונות, ניסיתי לבחור בפינצטה, אבל היה ממש קשה

וממש תיכף כותבת עוד פוסט על האהבה החדשה שלי והמתנה השנייה ליומולדת- משהו שישדרג אותי ואת הבלוג הזה לגבהים חדשים! מנחשים מה?

צ'או, מורן

 

עבודה, בית, חברים

אני מאוד עסוקה לאחרונה

אבל הנה, לאט לאט נשרו מאיתנו המסגרות והקייטנות והאפטר קייטנות והפוסט קייטנות והגיע הרגע האמיתי-הילדים בחופש!

תכל'ס, אני אוהבת את החופש הגדול- אין לחץ מסגרות, אין דד ליינים לבי"ס או לגן ואין דרישות. אמנם כולם מתחרפנים אבל לפחות עושים את זה בצ'יל וביחד!

אז בלי תוכנית מסודרת אבל עם שיר בלב התחלנו לסקור את האטרקציות הקיימות:

הדרישה כרגיל בחודשים האלו היא- משהו שיעניין קטן וגדול (טווח גילאים של כמעט שנתיים, כמעט שש, שבע וחצי), במזגן או בילוי רטוב.

אז ההמלצה הקבועה שלי כרגיל היא מוזיאון ישראל. הוא גדול, הוא ממוזג, הוא מעניין ותמיד יש משהו חדש! אה, וילדים חינם באוגוסט, כבר אמרתי שזה כדאי?

אז באגף הילדים והנוער יש תערוכה חדשה בנושא של תקשורת- הילדים עפו על זה

כל מיני תצוגות של וידאו, מול מצלמה

ופה למטה- רוקדים עם הצל של עצמם

לובשים יחד סוודר, איך זה מרגיש להיות בעל שני ראשים?

ואיך אפשר בלי תמונה על רקע הקיר האהוב עליי?

עוד מוזיאון שהספקנו לדגום היה מוזיאון הטבע החדש בתל אביב. הוא ממש חדש ורק נפתח ועדיין בהרצה. אצלי הילדים משוגעים על חיות- כל הילדים כאלו לא? ולראות את כל הפוחלצים האלו ממש עניין אותם! יערי כל כך אוהב חיות- הוא בהתחלה ממש כעס ואמר- למה היה צריך להרוג את כל החיות האלו רק כדי לשים אותם במוזיאון מטופש?? הוא התרצה אחרי הסבר כמובן אבל איזה לב רחב יש לילדון הזה…

יש גם סרטונים מעניינים

כל כך הרבה פרפרים- פשוט מהמם!

וגם זה קרה לאחרונה-

גונגון כל כך גדל, הוא רוצה לעשות הכל כמו האחים הגדולים שלו. גם לאכול פסטה. אז הוא "קצת" מתלכלך… אבל כך כך מתוק!

והאם לגיטימי לאוכל שעועית ירוקה לארוחת בוקר? אני שואלת- למה לא?…

ועדכון אחרון בגזרת התחביבים. מזמן לא העלתי תמונה של עבודה שלי ברקמת איקסים. אולי בגלל שלא סיימתי עד עכשיו…זה לקח המון זמן, לא כי זה מסובך אלא כי אני לא התפנתי. ועוד יכולתי להמשיך להתעסק עם זה עוד אבל החלטתי- better done than perfect!

וזה ניתן במתנה לחברה טובה למשרד הביתי שלה. הכי כיף להכין מתנות.

הרעיון לרקמה הבאה כבר מוכן…

זהו לבינתיים…

יש עוד סקירות בקנה, החופש רק מתחיל… ושיהיה לנו בהצלחה חה חה חה!

עד גיל 29 לא שתיתי קפה

ס'תומרת, עד גיל 20 לא טעמתי שום דבר שקשור בקפה

גם לא עוגת קפה

גם לא סוכריות קפה

גם לא טירמיסו

ואז, בגיל 20, שתיתי קפה שחור

זה היה ממש לא טעים לי, אבל הייתי צריכה להתעורר

וככה, פעם בכמה חודשים, כשלא הייתה ברירה, הכרחתי את עצמי לשתות כמה שלוקים של קפה בוץ. ההשפעה עליי אגב, היממה אותי. זה היה זריקת מרץ ואדרנלין שלא תתואר.

כשגדלתי וכולם סביבי עברו לנס קפה, אני עוד הייתי בשוקו. הייתה גם פאזה די ארוכה של תה בחלב.

כשגדלתי יותר התחלתי לקנא בטקס הזה- של שתיית קפה. לקחת פסק זמן, להכין לך כמו שאתה אוהב, בכוס שאתה אוהב, לקחת שלוק איטי כזה ואז- המממממ…. איזה כיף.

עם תה אי אפשר לעשות כזה טקס, שוקו זה לחורף כשמתכרבלים, בקיצור, אף משקה לא עונה על הצורך הזה. אז אילפתי את עצמי. רציתי לאהוב קפה. זה לקח המוןןןןן זמן. בהתחלה שתיתי הפוך חלש חלש חלשלוש עם המון סוכר. לאט הצלחתי להגביר את טעם הקפה ולהפחית את הסוכר. ועם הזמן באה האהבה, זחלה לתוכי עד שאפשר להגיד שאני- אוהבת קפה. מאוד, אולי אפילו זקוקה לו!

ולא נס קפה, לא. את זה אני לא מסוגלת לשתות. בשבילי קפה אמיתי בבקשה. קפוצ'ינו, לאטה, הפוך. תקראו לזה איך שתרצו.

בבית קפה- כמובן (רצוי עם איזה מאפה שווה ליד!). אם יש מכונת קפה- זורמת. אבל בבית אני משקיעה בעצמי, לוקחת את הזמן ומכינה במקינטה

זה לוקח זמן, בהחלט. אבל זה הרעיון לא?

לקחת פסק זמן

להשקיע בעצמך

שייצא טעים!

ואז לשבת ולהתענג, הממממממ. איזה כיף

מודה, אני לא מאוד אנינה בנוגע לאיזה פולי קפה לטחון (ניסיתי כמה תערובות, ההבדל לא מורגש בעיניי) ואיזה טחינה ואיזה טמפרטורה ואם קצת נשרף. אבל אולי גם זה יגיע. בינתיים טעים לי.

ועכשיו גם אני, כמו בן אדם בוגר יכולה להגיד- יואו, אני חייבת קפה!

ואני אכן אומרת, בכל הזדמנות!

אגב, כבר דיברתי על אהבתי לקפה כאן.  מוזמנים!

שתמיד נשתה את הקפה שלנו חם! אמן!

 

 

זה יהיה פוסט קצת שונה

לא עוד חוויה

פעילות

אירוע

אלא משהו מעצמי, שלי, פרטי שיוצא החוצה

זה לא סוד למעשה, זה גלוי למי שמכיר אותי. ואולי זה גם לא כזה חידוש. במקור תכננתי לכתוב את הפוסט הזה לקראת פסח… אבל , החיים, יו נואו…

אז אחרי כל הבילט אפ שעשיתי- מה זה?…

אז אני יוצאת מהארון הוירטואלי- אני מורן ואני מינימליסטית

כן כן, אוהבת דברים כשהם *מעט*

מעט בגדים

מעט חפצים

מעט רהיטים

מעט דברים לקחת לארוז

מעט דברים לקנות

מעט תוכניות לתכנן

ועוד הרבה *מעטים*

הרעיון מתגבש בי ותופס צורה כבר שנים. כמובן שזה גם טרנדי ותופעה שהולכת ומתפשטת אבל אני חייבת להודות שזה תמיד היה בתוכי. מיעוט חפצים, הסתפקות במועט, להצליח להסתדר עם מינימום- זה תמיד גרם לי אושר…

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, רואה מסביבי מבוגרים אורזים כמויות של דברים לכל מקום- החל מפיקניק יומי וכלה בחופשה שבועית. ומבטיחה לעצמי- אני לא אסחב כל כך הרבה- אני אארוז לי תיק קטן וקליל. רואה אנשים קונים כמויות וסוחבים שקים כבדים (היוש אמא!) ואומרת לעצמי- אני לא אעמיס כל כך הרבה- אקנה רק מה שצריך.

וכשגדלתי ונסעתי לטיול של אחרי צבא- כמה אושר היה בתיק גב שלי. שהיה מינימליסטי כי אין ברירה. וכמה כיף זה שכל הדברים שלך- כל הציוד שלך- הבית הייתי קוראת לזה- נמצא על הגב שלך וזהו. אתה חופשי.

וכשגדלתי עוד יותר וחברה ביקשה ממני לעזור לה לסדר את הבית שלה והתחלנו לחשוב- את השידה הזו צריך? את הארון הזה רוצים פה? וככה לאט לאט העפנו טונות של ציוד מהבית ופתאום היה מרווח ונעים ולה היה כל כך כיף- אושר טהור בהתגלמותו.

אז רציתי לשתף בדרך שלי שהיא כמובן בתהליך והולכת ומתגבשת לאיטה…

זה נוגע בכל תחומי החיים ואני אנסה לעשות קצת סדר ולהפנות למקורות שנותנים לי השראה או ידע חדש.

אז יש את האישה והתופעה- ביאה ג'ונסון שממנפת את טרנד ה-זירו וויסט הום (בית ללא אשפה/בזבוז?) למקסימום. היא ומשפחתה מצליחים להכניס אשפה ביתית של שנה (!) לצנצנת קטנה איתה ביאה מסתובבת בעולם ומרצה על הנושא.

אני אוהבת את המוטו שלה שמתמקד בחמישה R לפי הסדר:

Refuse- לסרב! לקבל, לקחת דברים שלא זקוקים להם. תתפלאו כמה כאלו יש…

Reduce- להפחית! לקנות ולהשתמש רק במה וכמה שצריך

Reuse- להשתמש שוב! בכל דבר, תתפלאו כמה דברים אפשר לתקן ולהשמיש במקום לזרוק ולקנות חדש…

Recycle- למחזר! כן, רק עכשיו, אחרי כל הנ"ל מגיע המיחזור כי הוא לא בחירה מועדפת אלא רק אם אין ברירה

Rot- קומפוסט! אפילו בעציץ הביתי אפשר להניח קליפת בננה

מה שחשוב הוא הסדר וההבנה שזה שקנינו מלא מלא ובסוף העברנו הלאה או שמנו במיחזור לא פוטר אותנו. צריך להתחיל מההתחלה ולא לצרוך כל כך הרבה. כן, צנצנת אשפה למשפחה בשנה זה קיצוני, אבל אני מאוד מתחברת לדרך

ההשראה השנייה שלי היא מעצבת קנדית חמודה בשם ניקול  מוונקובר שגרה בלופט מהמם עם בן הזוג שלה ונמצאת בתהליך מתמיד של מינמול החפצים שלה ובכלל התמקדות בדברים הפשוטים והטובים בחיים. אה, ויש לה טעם מעולה!

השראה נוספת היא המלבישה הלא היא שלי גרוס. כותבת, מעצבת, עורכת. אמנם הבלוג הוא על מוצרים חדשים לקנייה אבל מה שאני אוהבת שם הוא הדיוק. אפשר להסתכל על דברים חדשים גם *בלי* לקנות אותם, רק לקבל השראה. ואם כבר קונים ומתחדשים- לבחור את המדויק לי ביותר. מה שאני צריכה. מה שיפה לי וישרת אותי הרבה זמן בקיצור- איכות במקום כמות.

בלוג מעניין ובעצם דרך חיים הוא תנועת ההאטה. קשה להסביר בקצרה על הנושא הרחב הזה אבל בקצרה ובדגש על הנושא שלי- הוא מדבר על מינימליזם מחשבתי, התמקדות בדבר אחד בכל פעם (בדומה למיינדפולנס- קשיבות בעברית) ועל חיים של פשטות מרצון.

המרחק בין תקתקנות ומולטיטאסקינג- תכונות מעולות כביכול, שאני מצויינת בהם ובין היכולת להתמקד ולעשות כל פעם דבר אחד – הוא עצום ועל הפער הזה אני מנסה לגשר

ויש עוד השראות שעולות בדרך. בשורה התחתונה- זה מגיע מבפנים. כמה נעים זה כשהכל מסודר- לכל דבר יש מקום. בחדר, בבית, במשרד, בראש.

אז מתחילים צעד צעד וכל פעם משתלטים על חלקה נוספת. זהירות, זה ממכר!

אגב, כל התמונות משמורת תל דן. הן התחברו לי לרעיון כי גם הטבע מינימליסטי. לכל דבר תפקיד והוא מסודר ונותן השראה…

צ'או בינתיים!