אז בלי הקדמות מיותרות, נתחיל בסיפור:

שנה אחרי שנסעתי מטעם Hear the world- העמותה של סונובה (החברה שאני עובדת בה) שמאמצת פרוייקטים מכל העולם ותורמת מכשירי שמיעה לילדים נזקקים- נסעתי, די בהפתעה שוב.

אפשר לקרוא על הנסיעה הקודמת פה

מעט מאוד זמן לפני הנסיעה פנו והציעו לי להצטרף לפרוייקט חדש. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, אבל תכלס, ברור שכן!

היעד הפעם היה ניירובי, קניה.

צ'יק צ'ק מארגנים כרטיס טיסה, ציוד וויזה

טיסה עם קונקשן באתיופיה והופ, הגעתי לניירובי. יוצאת מהשדה, מתארת לעצמי שיחכה לי נהג עם שלט, אבל סופרייז, מחכה לי משלחת שלמה!

כמה מרגש! במשלחת אנשי צוות ובראשם ג'קי האלופה שהתחילה את כל הפרוייקט הזה כשהיא גילתה, לפני 11 שנים שבתה הבכורה ג'סמין אינה שומעת. ג'קי היא מנשות הברזל האלו שלא מוותרות. היא חפרה וחיפשה ובסוף גם הצליחה להשיג לג'סמין מכשירי שמיעה. באותו זמן התחיל להבשיל בה רעיון.

פאוזה מתודית להסבר על סינוני שמיעה לילדים והשוואה לארץ ולעולם.

בפסקה זו אסביר באופן קצת חינוכי אך חשוב את ההבדלים וחשיבותם לחיי כל אחד מאיתנו. אז, בישראל כל תינוק שנולד עובר סינון שמיעה בבית החולים. ואז גם בבית הספר, למקרה שפספסנו. ונניח ונמצאה בעיה, יש פרוטוקול מסודר לגבי בדיקות ההמשך והמעקב כדי שלא נפספס שום לקות שמיעה והיא תטופל בהקדם האפשרי. כמובן שאם נמצאה בעיה היא מטופלת בהקדם ובאמצעים מתקדמים ביותר. יש לקות שמיעה?- יותאם מכשיר שמיעה. יש לקות חמורה? – תיבחן אפשרות לשתל כוכלארי. רוב התשלום אם לא כולו ממומן על ידי המדינה וקופות החולים. עד כאן נשמע הגיוני וחשוב, נכון? אז זהו, שלא כל ילדי העולם נהנים מהפריבלגיות האלו. בקניה לדוגמא אין סינוני שמיעה. משמע תינוק, פעוט, ילד, יכולים לחיות די הרבה זמן עם לקות שמיעה ולהפסיד מידע חשוב. ההורים הבינו שיש בעיה? מצויין, שיהיה בהצלחה עם האבחון. איזו בדיקה לעשות? האם היא מהימנה? כמה היא תעלה? עברנו את המשוכה והצלחנו לאבחן? נהדר, עכשיו בהצלחה עם לקבל מכשיר שמיעה (שלא לדבר על ניתוח שתל כוכלארי) קרה הנס והשגנו לילד מכשירים? עכשיו נראה אתכם משיגים מעקב ראוי. בקיצור, החיים קשים והסיכויים לא לטובתכם.

בקיצור, בואו כולנו נשמח לרגע שאנחנו בישראל…

בחזרה לסיפורינו, ג'קי הלביאה מתחילה לארגן קבוצות תמיכה להורים שהיו במצבה, עם ילדים לקויי שמיעה ופונה לעמותה שלנו- Hear the world. העמותה מחליטה להתגייס וכאמור אני ועוד אודיולוגית נשלחות לניירובי. מצטרפת אלינו אגדת אודיולוגיה, סלב ברמה עולמית- אורה ברקלי, שהיא האודיולוגית הראשית (הפורשת!) של חברת פונאק ומשמשת נציגת העמותה.

אחרי קבלת הפנים החמה אנחנו נוסעות למלון המפנק שממוקם, כמה נוח, צמוד לבית הספר בו נעבוד במשך השבוע.

ניירובי היא עיר בירה תוססת ומודרנית, כאוטית והומה. לא סתם המקומיים מכנים אותה- ניירוברי. היא לא עיר שסימפטי לטייל בה לבד, בטח לא כאישה ועוד תיירת. אבל המלון שלנו ממוקם בשכונה טובה ונעימה. זה לא מונע מג'קי המארחת שלנו, להתעקש לשלוח נהג לקחת אותנו כל בוקר לבית הספר. ומדובר בהליכה של כעשרים צעדים, כן? וכך, כל בוקר אנחנו ממתינות לאנדרו הנהג שיכנס עם מכוניתו לרחבת המלון, יעבור בידוק ביטחוני, אנחנו מטפסות לרכב, מגיעות לבית הספר, מחכות שייפתחו השערים ונוסעות פנימה. כל הפרוצדורה הזו לוקחת בערך פי חמש מהזמן מאשר היינו צועדות ברגל, אך ג'קי כאמור לביאה ולא מוותרת על הטקס של כיבוד האורחות/שמירה על בטחוננו, נו מילא. לא נספר לה שהצלחנו לשכנע את אנדרו פעם או פעמיים שירשה לנו לצעוד לבד…

כל בוקר אחרי ההגעה אנחנו מתמקמות באוהלים שהוכנו עבורנו ומתחילות לקבל את פני הילדים שכבר ממתינים לנו. הבלגן בעיצומו. ילדים בכל הגילאים, עם ובלי בדיקות, עם אוזניות נקיות ועם כאלו שלא, עם מכשירי שמיעה פרהיסטוריים או כאלו שמעולם לא קיבלו מכשירים, במצבי שמיעה מגוונים.

ואנחנו מתחילות להבין ולפתור את הפאזל. האם ניתן להתאים מכשירי שמיעה? האם הילד ירוויח מהם? איך נבצע זאת באמצעים המוגבלים העומדים לרשותנו? ועוד כהנה וכהנה קריעות ים סוף. כל הצלחה מרגישה כנצחון. כל קושי כמעט ומייאש אותנו. אבל עם עזרת הצוות ותמיכה אחת בשנייה אנחנו ממשיכות.

חם בניירובי, עכשיו קיץ שם. באוהל לוהט ואנחנו עייפות ומיוזעות. עובדות במרץ כל היום, מתמלאות אנרגיה מפרצופי הילדים ששומעים לראשונה ובעיקר מפני ההורים שקוראים לילדם בשמו ומקבלים תגובה. זה כל כך מרגש, כל פעם מחדש. זה לא משנה בן כמה הילד, מה היה קודם ומה מצבו השמיעתי. כשילד שומע את קול ההורה שלו ומסובב לעברו את פניו זה פשוט רגע קסום וטהור.

אני כרגיל מתאפקת. מחזיקה בפנים את הרגשות ומשדרת מקצועיות. עד ליום האחרון, לילד האחרון שהתאמתי לו מכשירים. מארק, בן התשע, בגיל של ינאי הבכור שלי. ילד שנחשב כלא שומע ולומד בפנימיה לילדים חירשים ומתקשר בשפת הסימנים. מארק משמיע קולות גרוניים של התלהבות והפתעה כשאני בודקת אותו. הוא מופתע לשמוע ומתרגש. וכשהבדיקות מסתיימות ואני מסמנת לאמא שלו לפנות אליו, היא קוראת בשמו. הוא מסתובב אליה למשמע קולה, לראשונה והנה רגע הקסם. אימו פורצת בבכי ואני, כבר מלאה מכדי להכיל, פורצת גם כן בבכי. שתינו מתקשות להירגע, מנסות לחזור לנשום ולחייך למארק. חלקנו יחד רגע מהמם. רגע של אמהות, שיודעות שתמיד תעשנה הכל בשביל ילדם. הרגע הזה שווה הכל. את כל הקושי, את הדרך הארוכה. זה רגע שתמיד יישאר בלב שלי ואני בטוחה שגם בלב של אמא של מארק.

כמובן שלקחתי את המצלמה האהובה שלי וניסיתי גם לעבוד על יכולת צילום הפורטרטים שלי, צילמתי כמה מהילדים שהתאמנו להם מכשירים:

וזה בעצם הסוף, עברנו שבוע ארוך וגדוש. עבדנו קשה, הרגשנו סיפוק. נקווה שגם עזרנו.

עכשיו חוזרים הביתה לתת חיבוק חזק חזק לילדים שלי. כמה בני מזל אנחנו.

---

לפעמים המילים נשפכות ממני

יש פוסטים שנכתבים בדקות

לפעמים, כמו עכשיו, אני רוצה לכתוב פוסט על נושא מסוים. משהו שחשוב לי לתעד ולספר עליו. אבל המילים לא מגיעות.

לפעמים זה כי אין מוזה, לפעמים, כמו עכשיו, כי אני לא יודעת ממה להתחיל.

איך מתארים חוויה גדולה מהחיים במילים? איך מעבירים לכתוב משהו שהרגשתי? למרות שאני בנאדם של מילים, לפעמים זה פשוט לא מגיע.

אז כדאי להתחיל בתמונה

דווקא לא תמונה טובה כל כך. אבל זאת הייתה רק ההתחלה

של התמונות הכוונה

כי נסעתי רחוק בשביל לטפח תחביב

תחביב אהוב, שממלא את הלב שלי.

יש יותר חשוב מלב שלם?

כל כך הרבה זמן רציתי את זה

חלמתי על זה

ופתאום, פוף, זה התגשם

אני מדברת על סדנת צילום בבולגריה

אצל אפרת המוכשרת

שיודעת להפוך כל חפץ לקסם, כל תמונה לאמנות

רציתי ללמוד, להפוך תמונה לסיפור

ואיכשהו כל הכוכבים הסתדרו לצידי

ילדים

עבודה

זמן

ונסעתי

זאת אומרת, טסתי, לבד

ופגשתי נשים מופלאות בדרך

וצילמתי וצילמתי וצילמתי

אולי אפילו למדתי משהו!

פתאום ככה

באמצע החיים

לעצור את המירוץ

ולנסוע לכמה ימים, לעשות משהו בשביל עצמך, לבדך, להגשים חלום קטן

אז טכנית, למדתי להפעיל את המצלמה שלי.

לצלם על ידני, לכוון את כל הפרמטרים, להשתמש בידענות במילים כמו צמצם, מהירות תריס ומד אור

אבל זה יכולתי ללמוד גם מסרטון ביוטיוב

זאת אפרת אגב, רואים שהיא קוסמת?

חשוב מכל המונחים האלה, זה הזמן הקסום

זה שבו את מסתכלת פנימה, לתוך עצמך ומגלה עולם.

משהו חדש שמעורר את העולם הפנימי, שמוציא את הילדה שבי שמתלהבת, שמחה על הלמידה, סקרנית והרפתקנית

איזה כיף זה לגלות את זה!

ומה הסיפור שארצה לספר? מה אמצא שם בפנים? שם בחוץ?

מה זוית הראיה שלי של העולמות האלו?

מה אוכל לחדש? לעצמי, לעולם?

ואולי זאת עוד שפה שאוכל ללמוד.

שפות אני אוהבת… מעריצה של מילים, להטוטים של משמעויות

אה, וגם אכלנו ממש טוב….

אפרת הזמינה את עמיחי שהוא סיפור בפני עצמו. מן בנאדם בבושקה שכל פעם שחשבת שקלטת אותו, אתה מגלה עוד חלק בפנים, ועוד חלק ועוד אחד…

עמיחי בישל אוכל שגם הוא שפה בפני עצמו

וזה היה יפיפה וטעים

ועכשיו נשאר לי רק לזכור וליישם

ולהתאמן מלא מלא

נכון תמונה יפה? צילמה אותה הילה, חברה חדשה ומאוד מוכשרת

אז הפוסט הזה היה מלא בתמונות ודל במילים

אבל אומרים שתמונה שווה אלף מילים…

גם אני חשקתי בפוסט הדרכה אצלי בבלוג

ונכון שהתוצר לא חדש ואפילו כבר הכנתי כאלו קודם, החלטתי בכל זאת לפרסם כי מ'כפת לי ואולי זה אפילו ייתן קצת השראה למישהו/מישהי

זה התחיל בכלל בתהייה פילוסופית- לקראת סוף השנה נערכים בכל המסגרות למתנות לצוות. אני חברה בכל וועד אפשרי ולכן מעורבת בהחלטות.

הראש וחוסר הזמן מושכים לכיוון מתנות מסוגי התווי קנייה, שובר לפינוק וכו'.

הלב מתחנן- משהו אישי! משהו שמראה היכרות והערכה!

לפעמים הלב מצליח ולפעמים הראש.

ההדרכה הבאה היא ניצחון הלב ששכנע את הראש- נו, בקטנה, זה לא ייקח הרבה זמן, כבר עשית כזה קודם ויצא יפה, נו תשקיע קצת מגיע להן!

ובאמת, מגיע

הצוות בגן של גוני הצעיר שלנו- נתן אהבה והכלה ובעיקר שקט נפשי להורים בעולם של מטפלות מזעזעות… הכי מגיע להן בעולם!

אז מה היה לנו?

קונים ספלים, רצוי בצבע ניטרלי ובגזרה נאה

יש המון אפשרויות ציור וסגנונות שונים

הפעם בחרתי ליצור צורת תגית

מדביקים מדבקה בצורת תגית (אפשר למצוא בארץ בחנויות יצירה או להזמין מאליאקספרס החמוד שלי)

משתמשים בטוש פורצלן- טוש מיוחד שניתן לקנות בחנויות יצירה (אני קניתי ממש מזמן מ"נתנאלה" והוא משרת אותי כבר בהרבה יצירות)

ומתחילים לנקד

נקודות נקודות

בהתחלה צמוד למדבקה צפוף צפוף ואז פותחים רווחים גדולים יותר בין נקודה לנקודה

מותירים להתייבשות מלאה (ארבע שעות לפחות) ומקלפים את המדבקה

עכשיו נוכל לכתוב בפנים מה שנרצה- שם, כינוי, איחול וכו'

אני כתבתי את שמות המטפלות

שוב נשאיר להתייבשות

ואז לתנור, 190 מעלות לשעה וחצי

הספלים יהיו רותחים אז כבו את התנור והמתינו להתקררות

בוחרים במה למלא

אני בחרתי שוקולדים איכותיים

אריזה יפה

וסיימנו

ספל אישי ומתנה מתוקה

בעיניי זה מקסים, הייתם מעדיפים תווי קנייה?…

איזה כיף זה לקטוף פרי ולאכול אותו טרי מהעץ

זה כל כך טבעי, אפילו אינסטנקטיבי

לשמחתי יותר ויותר עיריות השכילו להתחיל לשתול עצי פרי ברחובותיהן, במקום או בנוסף לעצי נוי. ראו למשל את פרוייקט "נא להתכבד" שהוא מיזם חברתי התומך ברעיון הזה.

למה לא בעצם? למה שלא נוכל לטייל לנו ברחוב, לקטוף תפוח עסיסי ולתת ביס בשזיף בשרני?

ואם כבר משקיעים בעצים- שותלים, מדשנים, משקים, למה שלא נרוויח מזה? שלא לדבר על הבריאות, החינוך לאכילת פירות והתרומה לבטחון התזונתי של הקהילה

אז לצערי עוד אין כזה פרוייקט למיטב ידיעתי בעיר מגוריי

אבל לקטוף זה עדיין ממש כיף!

אז במסגרת טיולי הקיץ הקצרצרים שלנו, ארזנו את הילדים ונסענו צפונה

היעד- קטיף דובדבנים ביער אודם!

בדרך עוברים אצל סבתא כרמלה למלא את הבטן והלב ולעשות סיפתח לפרי הכל כך מדהים הזה

מה יש בו בדובדבן?

בינינו, יש פירות טעימים ממנו (מנגו! ליצ'י!)

אבל הוא כזה יפיוף! וכיפי לאכילה, וסקסי!

אי אפשר לעמוד בפניו!

אחרי סבתא המשכנו צפונה. הפעם ניסינו את אנ"א שלומי. האכסניות האלו לא מאכזבות. מבחינתי זה ממש גילוי. תמיד נקיות ומטופחות, המון מרחב להשתוללות, אפילו ארוחת בוקר בסיסית אך מספיקה בהחלט ובמחירים כל כך נוחים! מומלץ בחום.

אחרי התמקמות קצרה פנינו לאכול ארוחת ערב בנהריה עיר האורות. תשמעו, נהריה לא פראיירית. עם טיילת בחוף ים מהמם, שקיעה מושלמת ולא מעט אפשרויות לאכול- אופציה לא רעה לצפוניים!

למחרת בבוקר יצאנו בזריזות למנה העיקרית של הטיול.

אין ספק שהיה עמוס אבל יש כל כך הרבה עצים והמון פרי כך שהסתדרנו…

ניתן לתמונות לדבר…

קטפנו ואכלנו, אכלנו וקטפנו עד שכאבה הבטן. בדרך חזרה הביתה כבר תיכננו מה נכין עם הדובדבנים. אני רציתי להכין ליקר דובדבנים. בתור ילדה שקראה את "האסופית" פעם או פעמיים (או עשרים…) תמיד דמיינתי איך יהיה להכין ולטעום משקה ביתי מתוק, אדמדם ואלכוהולי. אז המתכון די פשוט אבל ההכנה לוקחת חודשיים… אז נתאזר בסבלנות ונחכה לראות מה ייצא. מבטיחה לעדכן!

כשהסברתי ליערי שהמשקה יהיה אלכוהולי ולכן לא מיועד לילדים הוא כל כך התאכזב!

"אבל רציתי לשתות ממנו אמא!" מיד הסכמתי לתת לו טעימה כשהמשקה יהיה מוכן.

אבל הוא לא התרצה- "לא רציתי טעימה, רציתי כוס גדולה אמא!"

הממממ… את מה שסגרנו בינינו אשאיר בינינו…

ואז עלה הרעיון להכין פאי דובדבנים. זה כמובן נשמע מאוד אקזוטי לילדים. וואו פאי! כאילו יצאנו מאיזו סדרה אמריקאית ונכנסנו לאיזה דיינר שכונתי…

אוקיי, פאי

האמת, יצא טעים!

וממה שנשאר מהבצק הכנתי רוגלך עם קרמל מלוח שהבאתי מפריז. איך תמיד השאריות יוצאות הכי טעימות והילדים עפים על זה…

עונת הדובדבנים כבר נגמרה

אבל עכשיו מתחילה עונת הפטל ותות העץ הקצרצרה! יאמייי

ואולי יגיע יום שבו נצא לרחוב ונוכל להושיט יד ולתפוס קלמנטינה נוטפת עסיס…

צ'או בינתיים!

מה חסר להם בחיים- לילדים שלנו?

צעצועים עד בלי סוף, ספרים כיד המלך, אוכלים בחוץ, נוסעים לטיולים (כולל חו"ל בגיל המוקדם של 3 חודשים!)

פינוקים מכל עבר

אני אמנם מנסה לשמור עליהם מכל ה"טוב" הזה, שילמדו מהי עבודה קשה ויעריכו, אבל בואו, זה העולם שלנו היום.

ואם אני לא אפנק, לא חסרות סבתות, דודות, חגים וימי הולדת שיפנקו אותם במקום.

למרות כל ההקדמה הזו, ינאי החליט שהוא רוצה להקים דוכן ולמכור משהו.

זה לא היה בשביל הכסף, בטח לא בעיקר.

הוא רצה להוכיח משהו, כנראה לעצמו- שהוא יכול.

הוא רצה לעשות משהו שונה, הרפתקני, מיוחד ולהצליח בעצמו.

אז לפני כמה שבועות הוא הודיע לי שהוא רוצה להקים דוכן ולמכור משהו.

אין בעיה- עניתי, קח מחברת ותתחיל לתכנן.

להפתעתי, הוא אכן לקח מחברת והתחיל לכתוב- מה הוא ימכור, בכמה, מה הוא צריך להכין וכו'

מסודר ומאורגן- בכל זאת, הבן שלי…

בתימחור קצת עזרתי, היה צריך להוריד אותו לקרקע בעניין המחירים.

בכל זאת, מדובר בדוכן בגן הפלסטיק, לא בחנות גורמה מפונפנת…

וכך, הוחלט על הכל- הדוכן ימכור לימונדה ועוגיות חמאה.

ערב קודם הכנו עוגיות. אני על הבצק וינאי עם קריצת הצורות. הוא החליט ללכת על חותכני סנאי ושבלול והאמת- בצדק.

הם היו הצלחה מסחררת

ינאי דאג להכין ארגז עם כל הנדרש, הכין שלטים צבעוניים ומזמינים עם תמחור הסחורה ודאג להכל עד הפרט האחרון- מפיות לקונים כמה עוגיות (היה מבצע לוהט- עוגיה אחת בשני שקלים ושלוש עוגיות בחמישה שקלים!)

וכך, ביום שישי לאחר סיום הלימודים הגענו לאסוף אותו מבית הספר.

כל המצרכים לדוכן (לפי בקשתו ורשימותיו) היו באוטו.

הוא היה נרגש על גבול העצבני (איזה שיקוף של אמא שלו בשעת לחץ…) ובריצה התחיל לסדר את הדברים.

כשהדוכן היה מוכן ומסודר הוא נרגע לרגע ומיד נלחץ שוב- אמא, מה יקרה אם לא יבואו ילדים לקנות?

בניגוד לבדרך כלל- אורי היה פסימי ואני אופטימית.

ידעתי שיהיה בסדר והרגעתי את ינאי. אורי לעומת זאת חשש שלא יהיו קונים וניסה להכין אותו לגרוע מכל- לא נורא אם לא יקנו, העיקר שניסית…

ראשונות להגיע היו כמובן החברות שלי שגייסתי מבעוד מועד על ילדיהן וחבריהם.

הן נעמדו בתור וקנו.

ינאי היה מאושר.

אבל הגל נרגע, הדוכן התרוקן ושוב צפו הדאגות – אמא, לא יבואו עוד ילדים?

אחרי כמה דקות הגיעו ילדים נוספים סקרנים- חלקם ביקשו עוגיות ולימונדה וינאי עמד בפרץ והסביר- זה למכירה, תצטרכו להביא כסף.

ואכן, רובם חזרו עם כמה שקלים שקוששו מהוריהם.

ושוב הדוכן התרוקן, ושוב התמלא

ילדים קטנטנים, הורים סקרנים, חברים וזרים- כולם התעניינו, חייכו, הביעו התפעלות מינאי וקנו בכמה שקלים משהו טעים וחיוך מאושר של ילד.

בסוף, היו אלו הילדים הגדולים שהשתלטו על שארית העוגיות וחיסלו אותן.

וכך, אחרי שעה וחצי הכל נמכר!

הלימונדה הייתה הצלחה מסחררת ביום חם שכזה ונגמרה ראשונה,

העוגיות היו טעימות וילדים רבים חזרו לקנות עוד ועוד לנשנוש,

וינאי היה בעננים

אמא! הצלחתי! הכל נמכר! ותראי כמה כסף יש לי!

ואכן, בקופת איקאה הקטנה שלו היו 130 שקלים והוא היה כל כך גאה בעצמו

קיפלנו את הדוכן וחזרנו הביתה כשינאי לא מצליח להירגע מההישג הצנוע אבל כל כך משמעותי עבורו.

עוד באותו רגע הוא החליט שבכסף הזה הוא רוצה לפנק את המשפחה שלו ולקחת אותנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שבת על חשבונו- נדיב שכזה!

בערב, במסעדה, הוא הזמין מנה (פסטה ברוטב עגבניות, אלא מה) וגם קינוח וביקש חשבון בעצמו וגם הסביר למלצר (שהייתה לו סבלנות לשמוע!) שהוא בעצמו משלם את החשבון עם הכסף שהרוויח לגמרי לבד.

ו

כמה שמח הוא היה להניח את כל השטרות והמטבעות על השולחן ולהרגיש זה שמשלם חשבון פעם ראשונה

מה המסקנה?

כן, יש לילדנו הכל מבחינה חומרית אבל תחושת ההישג, ההעצמה הזו, להצליח לבד- זה פרייסלס…

צ'או בינתיים!

מורן

זה לקח לי חודש לעכל מה היה

ועכשיו סופסוף אני מתפנה לכתוב על זה

מאיפה להתחיל לתאר כזו חוויה?

אז אתחיל מהסוף-

גרסייאס גואטמלה!

לפני חודש טסתי לגואטמלה. זה היה במסגרת העבודה (הו! לא חשבתי שייצא לי להגיד את זה… "טסתי מהעבודה"…)

לחברה שאני עובדת בה יש עמותה שנקראת Hear The World והם מאמצים פרוייקטים בעולם ממקומות נחשלים במטרה לעזור ולקדם את תחום השמיעה. עיקר העניין הוא התאמת מכשירי שמיעה לילדים וסינוני שמיעה בבתי ספר.

וככה, בהתראה יחסית קצרה, קיבלתי הודעה שנבחרתי ואני נוסעת לגואטמלה במסגרת העמותה!

בצוות היו עוד 2 אודיולוגים- ארון מקנדה ופיליפ מגרמניה וגם לורה משוויץ מטעם העמותה.

ילד מגניב בן 12 בשם אייזיה הצטרף גם. הוא מרכיב מכשיר שמיעה באוזן אחת ומושתל עם שתל כוכלארי באוזן השנייה. המוכשר הזה כתב ספר על החוויות שלו עם המכשירים, אייר אותו (!) ומכר אותו באמאזון. את הרווחים הוא תרם לעמותה למען מכשירי שמיעה לילדים שזקוקים להם בגואטמלה והייתה לו משאלה- לראות ילד מקבל מכשיר שמיעה ושומע לראשונה. אז העמותה הזמינה אותו ואת אמא שלו הגאה מאוד להצטרף לביקור בגואטמלה.

עוד דמות בסיפורנו היא דר' פאטי קסטליאנוס שהיא האודיולוגית היחידה בכל גואטמלה! והיא מפעילה קליניקה להתאמת מכשירי שמיעה בגואטמלה סיטי שרוב הכנסותיה נתרמות למען שיקום שמיעה של ילדים מיעוטי יכולת. פאטי והצוות שלה הצטרפו אלינו ותמכו בכל הפעילות שלנו.

אז מה היה?

20 שעות טיסה ובסופן נחיתה והיכרות עם הצוות

יום מרגש בקליניקה- התאמתי מכשירים ל-3 בנות מתוקות (איך ידעו לסדר לי 3 בנות?? חגגתי עם נצנצים ורודים וסגולים) שקיבלו מכשירים לראשונה בחייהן

אמא מרוגשת שהבת שלה שומעת אותה, כנראה לראשונה בחייה (היה קשה שלא לבכות, אבל החזקתי מעמד והתחפשתי למקצוענית קרת רוח)

וגמגום בספרדית, לראשונה אחרי 15 שנים שזנחתי את השפה הזו- מיאמור, לו סיינטו!

הימים הבאים היו גדושים בחוויות-

נוסעים לבתי ספר קרובים או רחוקים, מתמקמים, מתחילים לבדוק אוזניים קטנטנות, לפעמים יש אוצרות (OMG – לא לבעלי לב חלש וקיבה רגישה), עושים בדיקות סינון שמיעה וגם מוצאים כמה חמודים שלא שומעים טוב. ממשיכים בבדיקות ואם מגלים קושי אמיתי- כבר מתקדמים לעבר התאמת מכשירי שמיעה.

היו ילדים שאמרו מראש- כן, האוזן הזו לא עובדת, אף פעם לא שמעה! היו אמהות ששמעו על בואנו והביאו את כל המשפוחה לבדוק את השמיעה, היו מורים שביקשו בביישנות להיבדק גם

ובעיקר היו כל כך הרבה ילדים מתוקים מתוקים, מנומסים כל כך שביקשו אישור כדי לשבת ואמרו תודה כל כך יפה שהתרגשתי… (יש מצב שהתנפלתי על אחד או שניים בחיבוקים, היה קשה שלא ואני הייתי בחסך חיבוקים מקטנטנים, אל תשפוט, אל תשפוט)

ואחר כך, אם נשאר קצת זמן, יצאנו לגלות את גואטמלה. מסעדות מיוחדות, סיבובים בשוק המקומי והרבה הרבה צילומים עם הניקון היפה שלי (כי לא מצאתי מה לקנות…!)

וואו איזו חוויה!

אז, תודה גואטמלה –

מקווה שגם אני תרמתי לך קצת כמו שאת תרמת לי…!

צ'או, בסוס!

הלוואי והיינו מהמשפחות האלה שיש להן מסורות ארוכות שנים ומפנקות:

בקיץ אנחנו נופשים במלדיביים

בסתיו אנחנו חייבים קצת ניו יורק לנשמה

ובחורף?? אין חורף בלי איזה חופשת סקי ספורטיבית ומפנקת באנדורה

אבל

אנחנו לא

אולי כשנהיה גדולים

אבל איכשהו, גם ככה נוצרה מן מסורת

של חופשת קיץ וחופשת חורף משפחתיות

זה לא יוצא תמיד

וכמובן מתחשב בתקציב שנע בין מוגבל למאוד מוגבל

אבל זה תמיד משאיר חוויות משפחתיות מיוחדות כל כך, ומה יותר חשוב מליצור חוויות טובות לילדים שלנו?

אנחנו אוהבים לנסוע בסביבות האביב לחופשה בדרום. המדבר אהוב עליי במיוחד. יש משהו כל כך שליו בנוף הקדמוני הזה שכמעט לא משתנה…

לחגוג את חג פסח במדבר זה פשוט משתלב מכל הבחינות- במזג האויר המושלם שמאפשר טיול רגלי וטבילה במעיינות קרירים, בשקט המרגיע שנותן הפוגה מהיומיום הרועש שלנו וכמובן- מה יותר טוב מפגישה עם גמל במדבר כשקוראים על בני ישראל שיצאו ממצרים? (דיינו!)

בחורף אנחנו אוהבים להצפין, לראות את הירוק במלוא תפארתו

להרגיש באירופה עם הערפל הכבד והכבישים המתפתלים של הגולן

להתכרבל יחד מול נופים מושלגים (טוב, קצת נסחפתי…)

זה לרוב חופשה מרוכזת של לילה או שניים, במקומות לא מפוארים שקרובים לטבע ומכבדים אותו ונותנים לנו ליצור זכרונות משפחתיים נעימים, מרגשים, מפתיעים ותמיד מאוד מצחיקים

אז ארזנו את עצמנו ונסענו לחופשה שהוזמנה כבר מראש בצפון

היעד- מושב שאר ישוב לצורכי לינה

טיולים מסביב ברמת אינטנסיביות בינונית עד נמוכה

משך בזמן- שלושה ימים בסופשבוע

המטרה- מפגש בלתי אמצעי עם שלג Aka הר החרמון מבלי לעמוד בפקק 4 שעות בכניסה להר (ספוילר- לא הצלחנו להימנע מהפקק)

וכך יצאנו לדרך

הילדים הגדולים היו מאושרים מהעובדה שהם מפסידים יומיים של לימודים

אורי שמח תמיד לראות את נופי הצפון

גוני שמח להיות עם המשפחה

ואני מתפללת חזק חזק שארזתי את כל מה שצריך

התחנה הראשונה- יוקנעם סיטי. קפה מארומה לנו ושוקו חם בתרמוס לילדים עם טיול רגלי קצרצר ביער יוקנעם כולל מפגש מרגש עם סבא יעקב שהצטרף בספונטניות

ממשיכים לתחנה השנייה-

מקום הלינה- מושב שאר יישוב. כאמור, לא מפואר אבל בהחלט עונה על הצרכים ו- היי! יש גם גן שעשועים מעבר לכביש!

(עברנו קודם בבית הלל כי התבלבלנו, אז על הדרך הכנסנו גם ביקור ברפת המקומית)

קיבלתי המלצה מקומית לנסות את הפיצה בקיבוץ דפנה

כמה דקות נסיעה קצרצרות והגענו



מקום מדליק וטעים עם שפע דשא להשתוללויות. עצרנו בכולבו (מכולת, צרכנייה?) להצטיידות בכמה מצרכים ופינוקים

בלילה ניסינו לצפות בכוכבים עם הטלסקופ שינאי קיבל מתנה מתנה מסבתא כרמלה אבל לא הצלחנו להבין איך מפעילים אותו (עזרה מישהו? יש אסטרונום בקהל?)

ל

למחרת בבוקר ארזנו מוקדם מוקדם את עצמנו על ציודנו הכבד ויצאנו לחרמון

וויז מסר- שעה וחצי

הכביש פתוח, נוסעים חלק

ממשיכים

ממשיכים

תיכף מגיעים

פה חשדתי

הגענו לכביש העולה לחרמון, אההההה

נסיעה של שעה(!)

ובסיומה- לבן מכל עבר

הילדים היו בעננים- לא אשקר- גם הגדולים

ישר ניגשנו למלאכה- עמידה בעוד תור לעלייה לרכבל

בכל ספסל יכולים לשבת 2 אנשים

אנחנו חמישה

זה לא מתחלק (ניסיתי, באמת שניסיתי בכל מיני דרכים לחלק את זה)

מה עושים??

ינאי הגיבור מתנדב לשבת לבד

אני שואלת אותו שוב ושוב, מוודאה טוב טוב שהוא בטוח, שהוא מבין. הוא בשלו- אמא, הכל בסדר, אני אשב לבד

לב האמא שלי דופק מהר מהר

כל הנסיעה – יערי ואני מלפניו, אורי וגוני מאחוריו- בודקים איתו, אתה בסדר, הכל טוב?

והוא, כזה גיבור, מרגיע אותנו ומחייך

עולים ומטפסים ועוד- עד שמגיעים למעלה

קפואים ורועדים נכנסנו להתחמם ובנס גם מצאנו מקום לשבת

אחרי שהתחממנו מספיק מתחיל הכיף- שכרנו מזחלת קטנה ובתורות הילדים גלשו

הם כל כך נהנו שלא יכולנו לעצור אותם

חוץ מגוני שרצה רק על הידיים

אז אורי חזר איתו פנימה ותוך דקה, הוא פשוט נרדם, מתוק כמו תינוק

אחרי שהפכתי לקרחון

התחלפתי עם אורי

עוד קצת שלג

עוד נסיעה ברכבל

ניסיון לתמונה משפחתית

וכמובן התמונה המסורתית עם שילגי

(סיפרתי לילדים שגם כשאני הייתי ילדה הצטלמתי איתו! הם לא התרשמו במיוחד…)

עייפים ומרוצים זללנו ארוחה טעימה במג'דל שמס וכך תם לו היום השני.

למחרת בבוקר, קצת פחות מוקדם, ארזנו ונסענו לאגמון החולה

כבר זמן מה שאנחנו מתכננים לצפות בציפורים שם וסופסוף הסתדר לנו, ובול בעונת העגורים

הצטרפנו לסיור בעגלת מסתור- מומלץ ביותר!

בכלל, לאחרונה אני חובבת סיורים מודרכים מאשר לטייל לבד, לומדים ככה כל כך הרבה יותר!

ראינו המון עגורים

גם ברווזים, קורמורנים ואפילו נוטריה חמודה שבאה לבקר

השקפנו במשקפות, צילמנו מליון תמונות

קינחנו בקפה ומשהו מתוק מהמרקט החמוד (ממש! מזכיר את שרונה בתל אביב) באגמון

קפיצה קטנה לביקור אצל סבתא כרמלה ושאר המשפחה בדרך דרומה

וחזרנו הביתה Home sweet home

עייפים אך מרוצים (עם כביסה שלקח לי שבוע להתגבר עליה).

אז אולי גם לנו יש מסורת בהתהוות –

"בחורף? אנחנו לא מוותרים על חופשה משפחתית בצפון! אי אפשר להעביר את העונה בלי קצת שלג ועגורים…"

חחח…

צ'או עד החופשה הבאה!

הו פריז

כמה חלמתי עלייך

אייפל, רומנטיקה, קרואסונים

כן כן, הכל נכון

אבל אני חלמתי בעיקר על

שינה רצופה בלילות

יקיצה טבעית בבקרים

התעוררות איטית משנת לילה מתוקה

ארוחת בוקר שקטה ורגועה

אז נכון, יכולתי לעשות את כל זה גם בהולידיי אין אשקלון

אבל אז על מה הייתי כותבת בבלוג? ואיזה תמונות הייתי מפרסמת באינסטוש??

לאאא, זה היה חייב לקרות בסטייל

ולפריז יש סטייל, בכמויות!

אז החלטנו, אורי ואני, ז'תומרת החלטתי אני, די לבדי, שלכבוד יום ההולדת שלי אחדש ימי כקדם ואחגוג באירופה הקפואה (אלזה שכמותי, ילדת שלג נובמברית).

הזמנתי כרטיסים הרבה מראש, בחרנו מלון שווה (טוב נו, אורי בחר), שריינו סבתות מכל העדות וקדימה- אל עיר האורות והבאגטים!

עשינו כמה דברים חכמים  (וגם כאלה שלא…) ועל זה רציתי לדבר איתכם! אז לענייננו:

חברות שואלות אותי: מורן, איך את עושה את זה?? ואני עונה להן- מראש, הרבה מראש! (סתם, לא באמת שואלות אותי…) נכון, ספונטני זה כיף אבל בשלב זה בחיים זה פשוט לא קורה.

אז אנחנו מזמינים כרטיסי טיסה הרבה מראש. זה כיף כי יש למה לצפות, זה זול יותר ואפשר לשריין סבתות על בסיס מקום פנוי. אף אחת לא תוכל להגיד שיש לה תוכניות חצי שנה מראש ואז ברגע שהטיסה מתקרבת סיכויי ההברזה נמוכים במיוחד. נסו תיהנו…

עוד חוכמה- הזמינו מלון מפנק ובאווירה מקומית. נכון, זה בעיקר למקלחת ושינה ולא כזה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל! לשהות במקום שמעביר לך את האווירה המקומית, שכיף ונעים לך לישון בו (כבר אמרנו ששינה הייתה אחת ממטרות הטיול, לא?) והמיקום שלו מעולה- ככה מתחילים כל יום טיול ברגל ימין.

להיט נוסף- חישבו על ערך מוסף, ההיי לייט של הטיול. משהו שייחד את הטיול הזה על פני סתם טיול.

אצלנו זה היה הסיור הקולינרי של שרון היינריך.  שרון היא קונדיטורית ישראלית שחייה בפריז עם חיים מרתקים ותשוקה אינסופית לקולינריה ולאנשים. אחותי עשתה אצלה סיור וחזרה מרחפת על ענני בריוש. אז נרשמנו לסיור והופ- היה לנו עוד משהו לחלום עליו לקראת הטיול.

הסיור אכן היה כל מה שחלמנו עליו ועוד

לא אעשה לכם ספויילר ואפרט יותר מדי (תלכו! תרוצו!) אבל בוא נגיד שיצאנו גם חכמים וגם מלאים בהשראה (וגם מפוצצים…)

אמנם אני הייתי בפריז לפני אי אילו שנים אבל אורי לא היה ויחד, זה הרגיש כמו לראות אותה בפעם הראשונה

כמובן שהייתה קצת קלאסיקה

אייפל

לובר

סיין

אבל לא רצינו לרוץ ממקום למקום יותר מדי

אז נסענו במטרו

והיה קר, קר, קר

אז נאלצנו לאכול בשביל התחמם

אל תאשימו אותי! הייתי חייבת לאכול עוד מקרון בשביל לשרוד! יש לי שלושה ילדים!

אז אולי הסוד הוא במינונים

קצת מכל דבר

אם אני רוצה אמנות בלובר

אז להקציב לזה בוקר

רגוע, בכיף

אבל לדעת שלא נוכל להיות שם שעות, כי הרגל של אורי כבר קופצת והוא צריך החוצה

(אגב, התחשבתי בו גם בתחום השופינג ולא קניתי כלו-ם! לעצמי… לילדים ברור שכן!)

ואם אורי רוצה להסתכל מקצה האייפל על הנוף

למרות שקפוא ברמות של שלג

אז אני מפרגנת (עד שהאצבעות עומדות לנשור, שם כבר אמרתי סטופ)

מזל שבענייני מזון שנינו תמימי דעים וגם דביבונים חובבי פחמימות

וככה, הסיור של השרון באמת היה אחד הדברים הטובים ביותר בטיול הזה

לאכול לא נמאס אף פעם

ולדבר על אוכל זו הנאה בפני עצמה

שיכולה להימשך עוד ועוד…

ואכן הסיור ארך ארבע שעות שעברו כמו חמש דקות

אז על הסיור הקולינרי אני ממליצה מכל הלב!

אבל לא הכל היה מושלם, נפלנו גם עם המלצה אחת.

זאת דוגמה טובה לאיך חוויה של אדם אחד (או שניים- אחותי ובן זוגה!) שהייתה נהדרת, אצלנו הפכה לסיפור בלהות

מדובר במסעדה שהיא משהו בין מלכודת תיירים לבין הצלחה מסחררת.

הגענו אליה ומרחוק כבר ראינו את התור שהלך והתארך והתארך… מה לא נעמוד? 

אז עמדנו

שעה וחצי

בקור המקפיא של לילה פריזאי

רעבים ועייפים

ומצפים… או או כמה ציפינו

ומה מקבל מי שמצפה?

סטייק

הכי פושטי

עם צ'יפס

הכי סתמי

ומחיר- משהו ז'ונגלר!

מזל שיש לנו הומור בריא ולאורך כל החוויה הזו הרגשנו שאנחנו הולכים לעבור משהו שיהפוך למור"ק

סיפור שיעבור מדור לדור-

איך חיכינו וחיכינו, קפאנו והמתנו ובסוף אכלנו ת'לב

אז לא, אל תלכו לאכול ב-ל'אנטריקוט 

אז פריז, תודה

השארת לנו טעם של עוד

ולגמרי נחזור שוב בקרוב

וסליחה על הפוסט הגדוש בתמונות, ניסיתי לבחור בפינצטה, אבל היה ממש קשה

וממש תיכף כותבת עוד פוסט על האהבה החדשה שלי והמתנה השנייה ליומולדת- משהו שישדרג אותי ואת הבלוג הזה לגבהים חדשים! מנחשים מה?

צ'או, מורן

 

עבודה, בית, חברים

אני מאוד עסוקה לאחרונה

אבל הנה, לאט לאט נשרו מאיתנו המסגרות והקייטנות והאפטר קייטנות והפוסט קייטנות והגיע הרגע האמיתי-הילדים בחופש!

תכל'ס, אני אוהבת את החופש הגדול- אין לחץ מסגרות, אין דד ליינים לבי"ס או לגן ואין דרישות. אמנם כולם מתחרפנים אבל לפחות עושים את זה בצ'יל וביחד!

אז בלי תוכנית מסודרת אבל עם שיר בלב התחלנו לסקור את האטרקציות הקיימות:

הדרישה כרגיל בחודשים האלו היא- משהו שיעניין קטן וגדול (טווח גילאים של כמעט שנתיים, כמעט שש, שבע וחצי), במזגן או בילוי רטוב.

אז ההמלצה הקבועה שלי כרגיל היא מוזיאון ישראל. הוא גדול, הוא ממוזג, הוא מעניין ותמיד יש משהו חדש! אה, וילדים חינם באוגוסט, כבר אמרתי שזה כדאי?

אז באגף הילדים והנוער יש תערוכה חדשה בנושא של תקשורת- הילדים עפו על זה

כל מיני תצוגות של וידאו, מול מצלמה

ופה למטה- רוקדים עם הצל של עצמם

לובשים יחד סוודר, איך זה מרגיש להיות בעל שני ראשים?

ואיך אפשר בלי תמונה על רקע הקיר האהוב עליי?

עוד מוזיאון שהספקנו לדגום היה מוזיאון הטבע החדש בתל אביב. הוא ממש חדש ורק נפתח ועדיין בהרצה. אצלי הילדים משוגעים על חיות- כל הילדים כאלו לא? ולראות את כל הפוחלצים האלו ממש עניין אותם! יערי כל כך אוהב חיות- הוא בהתחלה ממש כעס ואמר- למה היה צריך להרוג את כל החיות האלו רק כדי לשים אותם במוזיאון מטופש?? הוא התרצה אחרי הסבר כמובן אבל איזה לב רחב יש לילדון הזה…

יש גם סרטונים מעניינים

כל כך הרבה פרפרים- פשוט מהמם!

וגם זה קרה לאחרונה-

גונגון כל כך גדל, הוא רוצה לעשות הכל כמו האחים הגדולים שלו. גם לאכול פסטה. אז הוא "קצת" מתלכלך… אבל כך כך מתוק!

והאם לגיטימי לאוכל שעועית ירוקה לארוחת בוקר? אני שואלת- למה לא?…

ועדכון אחרון בגזרת התחביבים. מזמן לא העלתי תמונה של עבודה שלי ברקמת איקסים. אולי בגלל שלא סיימתי עד עכשיו…זה לקח המון זמן, לא כי זה מסובך אלא כי אני לא התפנתי. ועוד יכולתי להמשיך להתעסק עם זה עוד אבל החלטתי- better done than perfect!

וזה ניתן במתנה לחברה טובה למשרד הביתי שלה. הכי כיף להכין מתנות.

הרעיון לרקמה הבאה כבר מוכן…

זהו לבינתיים…

יש עוד סקירות בקנה, החופש רק מתחיל… ושיהיה לנו בהצלחה חה חה חה!